היה קשה לשכנע את האנסי פליק לפרסם את רשימת השחקנים שזומנו למשחקים. הוא לא מבין את הסיבה לכך או את המהומה שהתעוררה כאשר לא פרסם את רשימת השחקנים לקראת המשחק נגד סביליה.
מנקודת מבטו, מי שמשחק זאת ברצלונה – לא שחקן כזה או אחר. כל השחקנים הם חלק מהקבוצה, ולכן ברצלונה היא זו שמשחקת וזהו. לאחר המחלוקת, הצליחו לשכנע אותו לחזור למסורת הכדורגל ולפרסם את הסגל למשחק נגד סביליה, ונראה שהנושא נסגר.
אך עדיין יש דברים נוספים שלא מוצאים חן בעיניו, כמו עודף המצלמות במתחם האימונים ומיקומן. הוא רוצה פרטיות כדי לפתח את הפילוסופיה שלו ללא לחצים.
בדרכו שלו.
פליק אינו רוצה תירוצים מאף אחד, כולל מעצמו. האחריות היא אישית – בין אם מדובר בדיוק בזמנים, בעבודה, בביצועים, בריכוז, בהתנהגות על המגרש, בשמירה על אורח חיים מקצועני, וכמובן גם ביחס לשופטים.
השופטים, דמויות מרכזיות בחודשים האחרונים, נמצאים תחת לחץ מוגזם שיוצר רמת מתח בלתי נסבלת.
ללא ספק, זו אחת הסיבות לכך שפליק הפך את מסיבת העיתונאים ביום שישי לנאום בעד מעמד השופטים, תוך הדגשה שלמאמנים, שחקנים ועיתונאים יש חובה להגן עליהם – כפי שמגנים על שחקנים, מאמנים, עיתונאים ושדרנים כשהם טועים.
פליק, שכבר חודשים מזהיר את קבוצתו שלא לבזבז אנרגיה על ויכוחים חסרי טעם עם השופטים, מוביל את הקו הזה כחלק מהזהות שהוא רוצה להנחיל.
הוא אינו רוצה עימותים או הצהרות נגד השופטים, כי מבחינתו זה לא מועיל בשום צורה, ובעיקר עלול להישמע כתירוץ לכישלון של השחקנים.
פליק מתעב תירוצים.
הוא רוצה למגר אותם מהחדר ההלבשה ומהמגרש. האחריות היא על השחקן או עליו עצמו – בין אם מדובר באיחור, בעבירה מיותרת, בהתנהגות לא ספורטיבית או בטעות טקטית.
והוא לא עושה זאת כהצגה, אלא כחלק מהאישיות שלו. אם יצליח לשמור על הגישה הזו, היא תעצב את הקדנציה שלו בברצלונה.
יום אחד, כשפליק כבר לא יהיה בברצלונה, יישפטו אותו גם על עמדותיו התקיפות.
גם יוהאן קרויף, ברמה אחרת ובנסיבות שונות, חווה את אותו הדבר.
קרויף התעקש לחסל את תחושת הקורבנות שהייתה מושרשת בברצלונה. והוא הצליח – בזכות כדורגל יוצא דופן, פילוסופיה ייחודית והפיכת ברצלונה למועדון שאפשר לאוהדיו להסתובב בעולם בגאווה.
11 תארים בתקופתו, כולל גביע אירופה הראשון, 4 אליפויות, גביע אירופה למחזיקות גביע, גביע המלך, 3 סופרקופות ספרדיות וסופרקאפ אירופיאי אחת. אך החשוב מכל – הוא הפך את שחקני ברצלונה לשדרה המרכזית של נבחרת ספרד, שבה לעיתים שיחקו 7, 8 ואפילו 9 שחקנים כחולים-אדום.
פפ גווארדיולה, כמו קרויף וכמו פליק, קיבל החלטות שנויות במחלוקת בתקופתו, אך השיג שינוי משמעותי. אם קרויף מחק את תסביך הקורבן, הרי שפפ חיסל את “מחלת מדריד” בברצלונה.
הקבוצה שלו שיחקה ברמה כה גבוהה שהדיונים על שופטים הפכו שוליים. אמנם גם גווארדיולה התייחס לשופטים, אך דרש מהקבוצה להגיע לרמה כזו שטעויות שיפוט לא ישפיעו על התוצאה. והוא הצליח – 14 תארים בתקופתו, כולל 3 אליפויות, 2 ליגות אלופות, 3 סופרקופות ספרדיות, 2 סופרקאפ אירופאי ו-2 גביעי עולם למועדונים.
אם קרויף סיים את עידן הקורבנות וגווארדיולה מחק את “מחלת מדריד”, פליק מנסה למגר את תרבות התירוצים.
משימה קשה, כי קל תמיד להאשים אחרים בכישלון, אבל פליק לא עושה זאת. כפי שראינו עם קונדה – הוא מצביע ישירות על האחראים, בלי להסס.
מלבד אותו משחק נגד ריאל סוסיאדד שבו ביקר את פסילת השער של לבנדובסקי (נבדל שעד היום לא ברור), התנהלותו של פליק מושלמת. הוא מוכן לנתח הפסדים ורגעים רעים של הקבוצה מבלי לגלגל את האחריות על אחרים.
אוהבים מאמנים כאלה – גם אם לא מסכימים עם כל החלטה שלהם. הדרך הזו היא אולי הקשה ביותר, אך גם הבריאה ביותר להצלחת ברצלונה.
