הדעיכה חלק א’

לוקאס רסנדה, קולה ברזילאי, כתב מאמר מעולה על הנזק העיקרי של ההנהלה הזאת, הפוליטיקה הברסאית (וקצת מההיסטוריה שלה) ונקודת מבט על מצב המועדון כיום. הכתבה מתורגמת לפניכם:

“הדעיכה” – חלק א’

כל אדם שאי פעם התמודד עם ראיון עבודה (או צפה באחד כזה בסדרת טלוויזיה או סרט), מכיר את השאלה הקלישאתית: “איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?”

מעולם לא עניין אותי לקרוא את הסיבות לכך שזו שאלה סטנדרטית של משאבי אנוש בערך בכל מקום בעולם כבר שנים רבות, אבל המטרה העיקרית היא פשוטה: לדעת אם למרואיין יש רצון לגדול, לצמוח ולהשיג יותר ממה שיש לו כיום, מה שאומר שהוא יגרום לחברה להתפתח.

לפני 5 שנים, אם היית שואל כל אוהד ברצלונה “איפה אתה רואה את הקבוצה שלך בעוד חמש שנים?”, התשובה הייתה שונה *מאוד* מהמציאות הנוכחית שלנו.

מאי 2012.

מסי היה השחקן הטוב ביותר על הפלנטה בפער עצום, בזמן שהוא כובש כמות שערים פשוט אבסורדית, ועדיין בלי לקחת את אחד משני התארים הראשיים (ליגה וליגת האלופות) לפני יציאתו לחופשה.

העונה האחרונה של פפ גווארדיולה לוותה בתוספת של ססק פברגאס, עם שימוש תכוף יותר במערך 3-4-3 – שאפילו אפשר לנו להביס את ריאל מדריד בביתם 1-3, כשהיה לנו קל מולם במחצית השניה, על אף שספגנו שער בשניות הראשונות של המשחק.

בארסה לא הצליחה לזכות באליפות, בשל חוסר יכולת להתגבר על הגנות צפופות מאחור שוב ושוב, מלבד הפגיעה בהחלטות השופטים נגד המועדון באותה עונה, כשבמקביל אצל מדריד קורה בדיוק להפך עם השריקות.

בליגת האלופות, בעוד הקבוצה עדיין שלטה לחלוטין במשחקים, יצרה 20+ מצבים בכל משחק, המאמץ של צ’לסי (וגם מזל טהור) גרם לנו ליפול בחצי הגמר, בבית.

אבל העתיד היה בהיר וזוהר עבור ליאו.

לא רק שהוא היה בשיא כוחו, הסגל היה מאוזן מספיק (אף על פי שאלכסיס היה רחוק מלהיות השחקן שהוא כיום), צ’אבי ואינייסטה עדיין שלטו בהצגה מתי שרק רצו, *והעבודה שנעשתה בלה מאסיה עדיין התרכזה בסגנון של קרויף והאמונה ב’מוח’ לפני ‘שרירים’, בהחזקת כדור על פני ריצה נגד היריבים*.

ואז הנקמה של סנדרו רוסיי וברתומאו נגד לאפורטה התחילה.

בגלל שגווארדיולה כבר לא היה בסביבה יותר, מישהו שהיה סמל לה מאסיה, קפטן הקבוצה הראשונה, ומאמן שזכה ב-6 תארים בשנתו הראשונה כמאמן הקבוצה, בזמן שניצח את מדריד 2-6 בברנבאו… הם סוף סוף החדירו את הראייה *שלהם* לגבי הכדורגל.

אבל לפני שאנחנו מתמקדים בזה, אתם צריכים להבין איך עובדת החברה הקטלאנית, ובמיוחד איך זה מניע את המועדון שלנו.

החברים העשירים ביותר בחברה הקטאלנית אינם איזשהם יזמים מודרניים, שמטיילים ברחבי העולם כדי לחוות תרבויות חדשות ולקבל דעות נבונות יותר, כדרך להתקדם. הם שמרנים, מוגבלים, אטומים, שחושבים שהם הבעלים לא רק של קטלוניה עצמה – אלא במיוחד של מועדון הכדורגל שלנו.

בארסה הפכה הרבה אנשים עשירים לעשירים אפילו יותר, והפכה איש בינוני כמו נונייז לאדם עשיר מאוד. כל מה שהוא היה צריך לעשות כדי להפוך לנשיא ברצלונה למשך 22 שנים, היה לכרוע ברך.

לכרוע ברך כלפי המשפחות הקטלאניות העשירות ביותר, שרוצות שהאנשים שלהם ינהלו את המועדון שלנו.

לכרוע ברך כלפי קבוצות המדיה וגופי התקשורת שמוכרים את הכי הרבה עיתונים על המועדון שלנו: גרופו גודו, הבעלים של ‘מונדו דפורטיבו’ ורדיו RAC1; וגרופ זטה, אשר נמצאת בסכנה כלכלית כבר שנים, ויכולה לשרוד רק ע”י מכירת מרצ’נדייז של בארסה דרך ‘ספורט’, העיתון שלה.

לכרוע ברך כלפי הפניות, מועדוני האוהדים בקטלוניה וספרד, שם אנשים מבוגרים ושמרנים רואים שה-13,000 או 15,000 קולות שברשותם בכל בחירות לנשיאות מספיקים כדי להבטיח להם אוטובוסים בחינם להסעות למשחקים בקאמפ נואו, כרטיסים חינם למשחקים גדולים, או אפילו כרטיסי טיסה חינם כדי להגיע למשחקי חוץ, בכל זמן שהם רואים לנכון.

דברים התנהלו כך לאורך כל המאה ה-20.

אנשים שמרנים ואטומים ללא ראש פתוח ניהלו את המועדון ע”י הפצת תעמולה (בתקשורת) ומינוי מאמנים שהתמקדו בכוח וריצה. היוצא מן הכלל והחריגה היחידה הייתה במהלך עידן קובאלה, שם ההשפעה ההונגרית סחפה את המועדון, וזכינו ב-5 תארים חשובים מאוד בטווח קצר ביותר. עם זאת, הקבוצה המעולה הזאת הגיעה לסיומה ב-1961.

אחרי יותר מעשור של בינוניות נוספת, בעוד הכוחות נותרו במקומם, כמה הולנדים הביאו את השמחה והחזירו את האליפות למועדון שלנו. ב-1973/74, רינוס מיכלס ויוהאן קרויף הפכו קבוצה עצובה ומפסידנית ואפילו קהל אוהדים עצוב ונטוש עוד יותר, לכוח שיש להתחשב בו.

אבל, אתם מבינים, העניין לגבי שמרנים הוא שהם לא אוהבים שזרים מצליחים על הקרקע “שלהם”.

אפילו יותר גרוע כשהזר לכאורה הוא כוכב כמו יוהאן קרויף, בחור נאה, שהיה שחקן סופר-סטאר… ויותר אינטליגנטי, גלוי ובולט מכל אחד שהיה בקטלוניה אז. לכן, למרות שהם אהבו את התארים והכבוד שהוא החזיר למועדון שלנו, הם תמיד התמרמרו לגביו. הבינוניות תמיד תתעב זוהר וגאונות.

אז, באופן טבעי, מיכלס וקרויף עזבו. ושנים רבות של בינוניות וחסרות זכייה באליפות חזרו על עצמן וקרו שוב. כן זכינו בליגה בעונת 83-84, אבל עם קבוצה מאוד פיזית בבסיסה, שכרגיל לא הייתה מסוגלת לשמור על המומנטום המנצח והווינרי למשך יותר מעונה אחת.

ואז, שוב, כשהלחץ של האוהדים היה גדול מדי, השמרנים נאלצו לפנות שוב להולנדי שהציל אותם אז ב-1973: קרויף חזר כמאמן ב-1988, וב-8 השנים שהוא נשאר כמאמן הקבוצה הראשונה, בארסה לא בנתה רק קבוצה מנצחת – אלא קבוצה מהחלומות – ‘הדרים טים’. הקבוצה שזכתה ב-4 אליפויות ברצף, משהו שהמועדון שלנו לא הצליח לעשות לא לפני ולא אחרי, ואפילו העניקה לנו את התואר האירופי הראשון שלנו, משהו שחיכינו לו שיבוא לידי ביטוי במשך 37 שנה.

קרויף לא רק נתן לנו זהות משחק, התמקדות בהחזקת כדור, לחץ, מיקום, תנועה ואינטליגנציה, אלא גם וידא שאותם האלמנטים יחלחלו ויילמדו גם במחלקת הנוער שלנו.

הלה מאסיה תייצר כמה כישרונות מדהים בזכות הראייה של קרויף ודעותיו, עם אמונה נצחית שלשחק סוג כדורגל מהנה ומענג היא הדרך הבטוחה והטובה ביותר ליהנות מהספורט כפי שהומצא ונועד, ושזאת הדרך להשיג את רוב התארים שלנו: להאמין בסגנון בכל מחיר, ולא להתפתות וללכת על הפתרונות הקלים והקלישאתיים (כמו להחזיק בחלוץ ‘9’ גבוה על הספסל כפתרון כשאנחנו צריכים שער שיציל אותנו בדקות האחרונות).

עם זאת, גם עם כל התארים והדומיננטיות, קרויף והאנשים שמסביבו *מעולם* לא היו נאהבים פה אחד בקטלוניה.

זכרו: השמרנים מעולם לא הצליחו ליצור לעצמם ‘צורה’ או זהות עצמית כבני אדם, כשהם צריכים להמשיך לשמור על אותם רעיונות מעוררי רחמים ששמעו מקרוביהם המבוגרים יותר כדי להרגיש רלוונטיים. ומישהו נוצץ ו’גס’ כמו קרויף לעולם לא יתקבל ע”י אנשים כאלה.

והאנשים האלה, שהעלו והפילו נשיאים ששלטו במה שהאוהדים צרכו לגבי המועדון שלנו, בין אם בעיתונים, ברדיו או בטלוויזיה, תמיד מכרו שקרויף היה “גאון, אבל בלתי צפוי יותר מדי”, “שכיר חרב”, “מאמן לא זהיר ולא אכפתי”.

לכן, ב-1996, *כשקרויף חשב על בניית דור מנצח חדש, עם שמות מתוכננים כמו זידאן וברגקאמפ*… הוא פוטר. בחדר ההלבשה. ללא כל אזהרה מוקדמת.

השמרנים נפטרו מהאדם המוזר במועדון “שלהם”, והלכו תחילה עם בובי רובסון, אחר כך עם לואי ואן חאל, כדי לשמור על המומנטום שקרויף בנה. (*זכרו: זה מה שקורה בדיוק עכשיו למועדון שלנו*).

כאשר הדברים נעשים כראוי, כשהלה מאסיה מגדלת ילדים בצורה חלקה שיתאימו לקבוצה ולסגנון המשחק שלה… המומנטום הזה ימשיך ל-3-4 שנים, גם אם אתה ממנה מאמנים כמו רובסון או ואן חאל.

אבל העובדה בנושא היא: סגנון המשחק שלנו תמיד יצטרך מישהו שבאמת מאמין בו בכדי לערוך שיפורים ושינויים, ולשמור עלינו תחרותיים. להעריך את הלה מאסיה לפני שבכלל מחפשים לרכוש שחקן חדש, *במיוחד כשמדובר בקשרים*, אבל זה גם יביא כוכבים זרים כשהם מסוגלים לתת לקבוצה משהו שפשוט לא נלמד בלה מאסיה, אך יהפוך את הקבוצה שלנו לתחרותית יותר בטווח הארוך.

המומנטום הזה הסתיים בשנת 2000.

2000-2001. 2001-2002. 2002-2003. שלוש עונות בהן, ללא המומנטום של קרויף בסביבה יותר, הקבוצה שלנו בקושי הצליחה לסיים בטופ 4 בליגה. כדורגל מגעיל, מאמנים מסוג אחד, התמקדות בשחקנים חזקים במקום באינטליגנטיים. בדיוק כמו שהשמרנים רצו שהמועדון שלנו ייראה. בכל מקרה, באופן טבעי, לא הגיעו תוצאות.

לאוהדים כבר נמאס. הפגנות בקאמפ נואו, תלונות – ואז, סוף סוף, בדיוק 7 שנים אחרי שקרויף והמורשת שלו עזבו את המועדון מהדלת האחורית, הרעיונות והאידיאלים האלה חזרו לקבל חשיבות, שוב.

ז’ואן לאפורטה זכה בבחירות, עם קרויף לצידו, ובחר מאמנים שהאמינו בסוג הכדורגל של יוהאן. הוא גם בחר אנשים עם אותן השקפות לנהל את הלה מאסיה ולהעריך שחקנים טובים ומוכשרים באמת על פני כוח\חוזקה או מהירות.

בקרוב מאוד, עלינו על הנתיב המנצח שוב. שתי אליפויות רצופות, הלילה הקסום בפאריס – בו הנפנו את התואר האירופי השני שלנו, עם שחקנים צעירים שבאים מהלה מאסיה לעיתים קרובות כדי לעזור לחזק את הסגל שלנו.

ה”קאמבק” הראשוני נמשך כ-3 שנים, ואחרי שנתיים מאכזבות מאוד, פרנק רייקארד שוחרר, ופפ גווארדיולה – שמעולם לא אימן קבוצה מקצוענית בליגה אירופית ראשונה לפני, הפך למנהיג שלנו.

והשאר היסטוריה. 14 תארים ב-4 שנים, ורמה של דומיננטיות כדורגל שלא נראתה באירופה למשך עשורים.

הכל נבנה בצורה שתשמור על המנטליות הווינרית שלנו ובסגנון המבוסס על פוזישן לנצח, כל עוד זה אפשרי באנושות. גווארדיולה היה מדבר מדי שבוע עם מאמני הלה מאסיה, ומתכנן מתי לערוך בכורה לכישרונות צעירים מהאקדמיה.

אבל זוכרים את השמרנים? אלה שמנהלים את קטלוניה, התקשורת, מועדוני האוהדים ויכולים לגרום לאוהדים לשנות את דעתם מהר מאוד? ב-2010, נמאס להם מלאפורטה, שהיה חזק מדי, יותר מדי ‘חיית מסיבות’, יותר מדי עצמאי לטעמם. ואז הם בחרו בסנדרו רוסיי, אחד משלהם, מישהו שהם סמכו עליו לנהל את המועדון *שלהם*.

עד מהרה, הם רדפו גם אחרי גווארדיולה, מאותן סיבות שעשו את זה לקרויף: למישהו אינטליגנטי במידה עצומה ומוצלח מאוד תמיד יהיו פגמים ענקיים, במוחות שלהם כמובן. יתר על כן, לא לשכוח: זכינו באליפויות והגענו לחצאי גמרים וגמרים בליגת האלופות *בכל עונה* דאז.

אז הם היו שולחים את התקשורת (הם לא חברים של התקשורת – הם הבעלים שלה לחלוטין) לתקוף אותו בכל פעם שהפסדנו משחק, או תואר. בכל פעם שחילוף שלו גרם לנו לתיקו או להפסד במשחק. בכל דרך אפשרית, בכל הזדמנות שיכלו.

וגווארדיולה אמר – ‘מספיק’. אף על פי שהוא נער הפוסטר של קטלוניה, במיוחד כשמדובר בתנועה לעצמאות, פפ עלה ועזב את המועדון של חייו, המקום בו הוא השיג מה שאף קבוצה לא עשתה לפני או אחרי… פשוט כי היו יותר מדי אנשים (חזקים וחשובים) נגדו.

והשמרנים חזרו לשלטון, לנהל את המועדון בדרך שהם רצו. למנות מאמנים שימכרו אותם כנושאי “ה-DNA של בארסה”, אבל עם האישיות לציית באופן עיוור לכל מה שאומרים להם (בובות). מנהיגים כמו קרויף ופפ היו יותר מדי “בלתי צפויים”.

זוכרים שדיברנו על המומנטום אחרי שקרויף עזב ב-1996? ושזה נמשך ל-3-4 שנים?

תבדקו את עונות 12-13, 13-14, 14-15, 15-16, 16-17.

טיטו היה מי שהם בחרו “להחליף” את פפ. הם ידעו שתגובתם של האוהדים (והשחקנים) יהיו גדולות מדי אם ילכו על מישהו מחוץ לקטלוניה, אז הם המשיכו עם טיטו.

ובקרוב מאוד התקשורת תגיד בדיוק את מה שאמרה ב-1988-1996: המאמן (קרויף\פפ) הוא המנהיג, אבל מי שבאמת חושב על הטקטיקה ומצטיין בה הם העוזרים (רשאק\טיטו).

ההיסטוריה תמיד תחזור על עצמה. אבל במועדון שלנו, יותר מדי קל לראות את זה.

עונת 12-13 שמרה על המומנטום של מה שפפ בנה, שנשאר חי וקיים. זכינו בליגה עם 100 נקודות, אבל מאז שהטיפול בחלקים המינימליים והנקודתיים ביותר של השיטה שלנו הוזנח, כתוצאה מכך הובסנו בחצי גמר האלופות ע”י באיירן מינכן. הרגע הזה היה צריך להוכיח שאנחנו צריכים להצעיר את הקישור שלנו, או לפחות לבנות ולהעניק ניסיון לאלה שלאט לאט ובסופו של דבר יחליפו את צ’אבי ואינייסטה.

אבל השמרנים לא עשו את זה. הם הביאו את אלכס סונג לקישור שלנו באותה עונה, ומכרו את *תיאגו* ברגע שהבטחנו את האליפות. למה לשמור כאן על קשר ששולט במשחק ובסדר שלו, כשהם צריכים את הכסף כדי להחתים את… ניימאר?

למרבה הצער, מחלתו של טיטו סיימה במהרה את זמנו כמאמן בארסה, וטאטה מרטינו מונה לאימון הקבוצה. ארגנטינאי עם מעט הצלחה מסוימת בדרום אמריקה, אך אפס ניסיון אירופי. אבל השמרנים מכרו אותו כאחד שיש לו “יותר DNA ברסאי מרבים כאן”, ושלחו כמה אנשי תקשורת בבעלותם לקשר את ההגעה שלו למסי (שבכל חייו לא פגש או שוחח עם האיש הזה מעולם לפני כן), כדרישה שלו.

הדומיננטיות וההצלחה של מסי כל כך שופעת, המומנטום היה כל כך חזק, עד כדי כך שכמעט זכינו באליפות (למעשה, היינו צריכים לזכות, אבל לא אדבר על השער החוקי הזה של מסי שנפסל, כי אני בטוח שאתלטי פשוט הייתה כובשת עוד אחד בכל מקרה), אבל שוב נכשלנו בליגת האלופות.

לניימאר, שהוחתם על ידי רוסיי כדי לעשות דבר אחד ודבר אחד בלבד – להחליף את מסי ככוכב (https://goo.gl/TRbTZ9), גם תוך השגת המון כסף ממרצ’נדייז לשמרנים ולמועדון – הייתה עונה אירופית ראשונה ביישנית מאוד. אז מסי נשאר, טאטה עזב, ואז הגיע לואיס אנריקה.

זוכרים את הטיפול בפוזישן, במיקום, במשחק הלחץ? הדחף להעריך את השמירה על הכדור יותר מכל דבר אחר, שכן הדרך הטובה ביותר לתקוף ולהגן היא לעשות זאת? לואיס אנריקה מעולם לא האמין בדברים האלה. הוא ראה בכדורגל בדיוק כמו שהוא רואה את החיים: תחרות בה אתה צריך להגיע למטרה שלך מהר יותר מאשר היריב שלך, ושום “סגנון” או “פילוסופיה” היו נחוצים. רק לנצח.

והוא ניצח. למרות שהקשר היחיד שהחתמנו לעונת הטרבל שלנו היה רק ראקיטיץ’, וצ’אבי היה בדרך החוצה, זכינו בליגה ועשינו את אחד מהקמפיינים הכי זכורים בהיסטוריה של ליגת האלופות, עם ניצחונות על אלופת הולנד, צרפת, אנגליה, גרמניה ואיטליה בדרך לתואר האירופי ה-5 שלנו.

עונת 2015-16 הגיעה, ואז ארדה טוראן (!) נבחר כרכש לקישור שלנו. התחרותיות של לוצ’ו (ומסי) הייתה מה שנשאר מהמומנטום שלנו, זה גרם לנו לזכות באליפות שוב, אבל ליפול בליגת האלופות בדיוק מאותן סיבות שטאטה נפל: היעדר יצירתיות ראויה וארגון בקישור כדי לנצח קבוצה כמו אתלטי.

2 אליפויות וליגת אלופות אחת בשנתיים. כמובן שהשמרנים רצו להשאיר את לוצ’ו בתפקיד. ואז הם הוסיפו את… אנדרה גומש לעזור לנו לחזור לדרך המנצחת, אחרי שמדריד זכתה בליגת האלופות שוב, פעמיים ב-3 שנים. אז יצאנו לעונת 2016-17 עם כמה אונקיות אחרונות מהמומנטום קרויף-פפ שלנו, ועם מה שנשאר מהמהירות וההתלהבות שלוצ’ו וה-MSN שלו סחבו.

זה לא הספיק. הפוקוס של לוצ’ו תמיד היה בהשגת תוצאות כמה שיותר מהר, עם כמה שפחות סבל. השקפה כזו אולי עשויה להפוך אותך לקבוצה מנצחת עכשיו (כמו ב-14-15), אבל לא תעזור לך לטווח הארוך, לבנות לעתיד או לשמור על זהות כלשהי בחיים. אתה לא יכול להישאר מהיר לתמיד, אחרי הכל. ובגלל זה שום תואר רלוונטי לא הגיע ב-16-17.

וכרגע, אין כלום.

לא המומנטום של מה שקרויף ופפ בנו, ואפילו לא המהירות והתחרותיות הנלהבת של לוצ’ו.

יש רק קבוצה מבוגרת יותר ויותר, שמעולם לא נבנתה והתחדשה כראוי, במיוחד בקישור, ומאז 2012 התחימה לשם רק שחקנים מסוג – סונג, ראקיטיץ’, ארדה, גומש ועכשיו *פאוליניו* כדי לחזור לימי הזוהר שסופקו והגיעו ע”י הגאונות של צ’אבי-אינייסטה והנאמנות הנצחית לסגנון שלנו ולדרך הפיתוח של הלה מאסיה.

השמרנים בחרו בואלוורדה כמאמן, באדם שמעולם לא ניהל ואימן קבוצה גדולה בעברו ואפילו לא שיחק סגנון אמיץ בקריירת המשחק שלו… אבל בהחלט יהיה עובד צייתני מאוד לשמרנים ולמי שהם בוחרים לנהל את המועדון שלנו, בין אם זה ברתומאו עכשיו, או הסגן שלו קרדונר כשהם ייראו לנכון.

אל תבזבזו את הזמן שלכם בביקורת על ואלוורדה. הוא מונה כדי לספק תוצאות עם הכלים והשחקנים שההנהלה החליטה לתת לו. אין לו שום קול, שליטה או משקל בכל החלטה מקצועית. כולן ייעשו על ידי האנשים שפועלים ע”י נקמה וקטנוניות, הרסו את כל מה שהלכנו עליו וציפה לנו ב-2012.

מה יידרש כדי להחזיר אותנו לזהות ופילוסופיית הכדורגל *היחידה* שהפכה אותנו לטובים בעולם? רק עוד 3 עונות עצובות ללא תארים, כפי שראינו ,תמיד בעבר ובדיוק מה שהיה ב-2000 עד 2003?

או שהסוסיוס הקטלאנים יגיבו שוב הפעם לפני שנבזבז סופית את מסי ואת הפוטנציאל של השחקנים שלנו?

בסוף ספטמבר, נדע את התשובה. ולפני כן, אכתוב את החלק השני של המאמר הזה, בו אתמקד *בכל* עסקה מפוקפקת שהשמרנים והאנשים שמאחוריהם עשו מאז 2012, כשהם הפכו לעשירים יותר והמועדון שלנו רק התפורר, נרקב ונבלע.

עידן