בשבועות האחרונים הפך מסע הבחירות לנשיאות ברצלונה את סדר היום בעיר. כל אחד והקלף שלו. מבקהאם ועד ויירי. רועי ב. לוי מספר על 6 מועמדים שהולכים ביום א’ לבחירות.
“סום מאס קה און קלוב”, אנחנו יותר ממועדון, זה המוטו, בשפה הקטלונית, של מועדון הכדורגל של ברצלונה. הכוונה היא כמובן להשפעה הגדולה שיש למה שקורה במועדון על מצב הרוח הלאומי-קטלוני הכללי. ההישגים של בארסה הם ההישגים של האומה הקטלונית. הניצחונות הספורטיוויים של המועדון הם גם ניצחונות של התרבות הקטלונית, שבשנים הארוכות והחשוכות של השלטון הדיקטטורי של פרנקו בספרד נרדפה ודוכאה. הצלחות מועדון הכדורגל של בארסה (הזיהוי של המועדון עם קבוצת הכדורגל שלו כה חזק, עד כי גם קבוצות הכדורסל, הכדוריד, האתלטיקה, הוקי הגלגיליות וכו’ נקראות “פוטבול קלאב ברצלונה”), הן דגל לפוליטיקאים הלאומנים הקטלונים לנפנף בו. הכישלונות של בארסה הם תמיד יתומים. אפילו בבירת קטלוניה.
אולם בשבועות האחרונים נדמה כי רבים מתושבי העיר מרגישים צורך להזכיר לעולם שהעיר ברצלונה היא בעצמה “יותר מאשר מועדון”. מאז שהנשיא הזמני של המועדון, אנריקו ריינה, הכריז על מועד הבחירות לנשיאות המועדון, העיר נכנסה לקלחת מטורפת של מסע בחירות קדחתני, ראוותני ועתיר יצרים ותככים, המתנהל כמו מסע בחירות פוליטי לכל דבר (כולל מטות בחירות חדישים, סקרי דעת קהל ופעילי שטח אמביציוזיים). המרוץ לנשיאות ברצלונה תפס את כל כותרות העיתונים הראשיות, את מרב זמן השידור ברדיו ובטלוויזיה המקומיים ואת תשומת הלב של עולם הכדורגל כולו, שמחכה לראות כיצד יחליטו חברי המועדון לעצב את דמותה של בארסה, ובמידה מסוימת את דמותו של הכדורגל האירופי בשנים הקרובות.
הפעם האחרונה שמרוץ כזה זיעזע את עולם הכדורגל בספרד היתה לפני שלוש שנים, כאשר בשני המועדונים הגדולים של המדינה, בארסה וריאל מדריד, נערכו בחירות לנשיאות. בריאל מדריד זכה פלורנטינו פרז, רכוב על גבו של האליל הפורטוגלי של בארסה לואיש פיגו, שאותו הבטיח להביא למועדון אם ייבחר. בבארסה ניצח סגן הנשיא הפופולרי ז’ואן גספארט, שגבר במרוץ צמוד על מועמד האופוזיציה, לואיס באסאט.
אחד הצעדים הראשונים של גספארט בתפקיד הנשיא היה שחרורו של פיגו לטובת המועדון השנוא ממדריד. בכך הביא על עצמו את שנאת האוהדים והחייה שלל תיאוריות קונספירציה, שהעלו אפשרות בלתי נתפסת כמעט של שיתוף פעולה בין שני הנשיאים החדשים, אשר סייעו לכאורה איש לרעהו במסע הבחירות בתמורה לשיתוף פעולה עתידי. פרשנויות אחרות בחרו לגולל את האשמה לא על כריתת ברית עם השטן הלבן ממדריד, אלא דווקא על הנרפות השכלית ויכולות הניהול הדלות של נשיא בארסה, שזכה אז בכינוי שדבק בו בשנים הבאות – החמור.
כך או כך, בזמן שפרז הצעיד את המועדון שלו לזכיות באליפות הליגה, אליפות אירופה ואליפות העולם לקבוצות, הצליח גספארט לדרדר את בארסה לתהומות נמוכים במיוחד, הן בתחום הספורטיווי (השנה בארסה קבעה כמה שיאים שליליים חדשים מבחינת דירוג נמוך בליגה והפרש נקודות מריאל מדריד והיא ניצבת מול סכנה מוחשית מאוד של אי השתתפות במפעל אירופי, לראשונה בתולדותיה) והן בתחום הכלכלי. המועדון הקטלוני שרוי בחובות של קרוב ל-200 מיליון יורו.
לאחר הפיאסקו של החזרת המאמן ההולנדי לואיס ואן חאל וההתנגשות הבלתי נמנעת שלו עם קרקע המציאות, לא היתה לגספארט ברירה והוא הודיע על התפטרותו ממשרת הנשיא. קבוצת ההנהלה בחרה נשיא זמני (ריינה, שזכה בזמן הקצר שבו שימש בתפקיד להניף את גביע אירופה לאלופות בכדורסל ואת הגביעים בכדוריד, כדורעף והוקי גלגיליות, בין השאר) וקבעה תאריך לבחירות במועד שייתן זמן מספיק לנשיא החדש של המועדון להיערך לקראת העונה הבאה. מערכת הבחירות היתה מנומנמת למדי בהתחלה. רובם המכריע של שמונת המועמדים שהתחילו את המרוץ היו שותפים בהנהלה של גספארט, כחלק ממדיניות האיחוד והפיוס שלו וחזון “רוח הבארסלונאיסמו” שהוא ניסה להנחיל במועדון.
המועמד היחיד שנותר באופוזיציה בזמן השלטון החמורי, לואיס באסאט, הוא זה שזכה לאחוזי התמיכה הגבוהים ביותר בסקרי דעת הקהל. באסאט הציע מעט פחות חזון מאשר גספארט והרבה יותר תוכניות עסקיות קונקרטיות ורציניות. גם במישור הספורטיווי באסאט הציע מודל משופר, בניסיון למזער את הנזקים שחוללו גספארט ושני אנשי המקצוע שלו בשנים האחרונות. המנהל הספורטיווי פאררה והמנהל הכללי פארגל הצליחו בזמן קצר יחסית לבצע כמה רכישות כושלות במיוחד (פטיט, ג’ובאני, רושמבאק וכו’) ולהחמיץ מספר רב של הזדמנויות קורצות להבאת שחקנים שהיו יכולים לתרום לא מעט למועדון (טולדו, רונאלדו, מוריינטס ועוד).
המועמד של באסאט לתפקיד המנהל הספורטיווי הכללי היה פפ גוארדיולה, שחקן העבר הנערץ של בארסה ומנהיג הקבוצה שזכתה באליפות אירופה לקבוצות. גוארדיולה הבטיח להחזיר את בארסה לימים הטובים שהיו לה כששיחק במרכז השדה של הקמפ נואו, הציבור בברצלונה החזיר אמון לאליל שלו והעתיד נראה טוב מאוד לעיניים האופטימיות של באסאט.
אולם המתמודדים האחרים לתפקיד לא התכוונו לוותר בקלות על המאבק. חמשת המועמדים ששרדו את הליך גיוס החתימות (הסוסיוס) וגיוס הכספים לקמפיין הבחירות היקר, החלו לתקוף את באסאט וצימצמו בהדרגה את יתרונו בסקרים, שעמד בתחילת המרוץ על כמה עשרות אחוזים.
הנשק הקונוונציונלי הראשון שהושלך למערכה היה תקיפת הרפורמה הכלכלית שהציע באסאט. המועמד מארטינס רובירה ביקר את התוכנית, שלפיה הפונדאסיון של בארסה – הגוף הכלכלי המרכז את התרומות הכספיות הנרחבות של גופים מסחריים גדולים – יקבל שליטה רחבה יותר על הניהול הכלכלי והספורטיווי של המועדון. מתנגדיו של באסאט טענו כי מתן כוח לפונדאסיון, פירושו שעבוד של המועדון לאלמנטים חיצוניים שהגדול ביניהם הוא “לה קאישה” – אחד הבנקים הגדולים והחשובים בספרד. נטען גם כי באסאט ימכור חלק גדול מנכסי הנדל”ן האטרקטיוויים של המועדון, מעשה שהוא בבחינת טאבו בבארסה. יתרה מזאת, ההכרזה של באסאט, שלפיה הוא ימנה לתפקיד כלכלי בכיר במועדון את סלבדור אלמאני, מנהל קבוצת הכדורסל של המועדון, שיחררה מהארסנל של המועמדים נשק נוסף: הטענה כי אלמאני, המיודד אישית עם נשיא ריאל מדריד פלורנטינו פרז, יהווה סוס טרויאני בתוך המערכת של בארסה ויסייע לנשיא הקבוצה השנואה מעיר הבירה למשוך מאחורי הקלעים בחוטים של בארסה.
התדמית של באסאט החלה אמנם להתערער, אבל הפיצול וריבוי המועמדים שמרו על מעמדו כמוביל החבורה. ואז הוטלה לזירת הקרב עוד פצצה כבדת משקל שצופה לא אל העתיד, אלא דווקא אל העבר. אחד המועמדים, ז’אומה לאוראדו, ציין בראיון עיתונאי כי עורכי הדין שלו ייעצו לו לנקוט הליכים משפטיים שיביאו לפסילת מועמדותו של באסאט, מכיוון שהאחרון לא כתב בטופסי ההרשמה את שם המשפחה השני שלו, כפי שמחייב התקנון (בספרד נהוג להשתמש גם בשם המשפחה מצד האם). עבודת תחקיר לא מסובכת במיוחד גילתה כי שם המשפחה של באסאט מצד אמו הוא כהן.
גילוי שכזה במערכת בחירות מקבילה במדריד היה שם קץ לסיכויי המועמד שדבק בו החשד ל”מצב יהודי” (כך כונתה הפרשה בעיתונים של מדריד), משום שהאנטישמיות בספרד היא עניין מושרש. למזלו של באסאט, בקטלוניה הדברים שונים במקצת. לכן הוא מיהר להוציא הודעה לעיתונות שבה תקף את לאוראדו על שנאת הזרים שלו, שאיננה הולמת את הרוח הקטלונית הידועה באהבת האדם והפתיחות החברתית המקופלת בה. באסאט הוסיף כי הוא אינו מתבייש בשם משפחתו השני וכי הוא מצר במיוחד על עגמת הנפש שנגרמה לאמו הזקנה.
כך או כך, הפרשה המכוערת הזיקה הן ללאוראדו, שמצבו היה בעייתי בלאו הכי, והן לבאסאט, שנתפס כמי שהיה לו דבר מה להסתיר. הנהנה העיקרי מההתפתחות היה המועמד הצעיר בחבורה, ז’ואן לאפורטה, שהתחיל לנסוק בסקרים לאחר ששיחרר את נשק יום הדין שלו: דייויד בקהאם. לאפורטה טען כי איש אמונו, סאנדרו רוסל, סגר עסקה עם סוכניו של קשר מנצ’סטר יונייטד, שתביא אותו בעונה הבאה לקמפ נואו. ההבטחות הסולידיות של באסאט והדיבורים שלו על מינוי עתידי של רופא חדש למועדון, נראו לפתע אפרוריים במקצת אל מול הזוהר שהכוכב האנגלי ואשתו הנוצצת יביאו עמם לברצלונה.
לאפורטה למד היטב מההצלחה של פלורנטינו פרז במדריד. הוא ידע שהקהל בברצלונה רוצה לחזור לימי הזוהר של המועדון, לימים שבארסה משכה אליה את הכוכבים הגדולים ביותר בעולם הכדורגל, כמו קרויף ומראדונה, שהתגאו ללבוש את מדי הבלאו-גראנה של המועדון.
בקהאם, לפחות מחוץ למגרש, הוא הסופרסטאר הגדול ביותר שנראה פנוי בשוק ההעברות. ההכחשות של בקהאם בנוגע לעסקה וטענותיו כי הוא קורבן לפוליטיקה הפנימית בבארסה, לא יעזרו. לאפורטה נתפס כעת כמי שישיב את הברק למועדון המוכה והחבול של השנים האחרונות. הוא החל לסגור את הפער מול באסאט בסקרים וכל דבר שעשה רק העלה את הפופולריות שלו. סייעו לו המראה הצעיר והנאה שלו, הבטחותיו על גיוס הון עתק ממשקיעים זרים ותשובתו למינוי האפשרי של גוארדיולה – צ’יקי בגיריסטיין, ששיחק בקבוצת החלומות של קרויף, מיועד לתפקיד המנהל הספורטיווי.
מסע הבחירות הגיע לשיאו בעימות טלוויזיוני משושה, שזכה לאחד משיאי הצפייה בקטלוניה (עימותים נוספים היו גם בין “החרבות הראשונות” – ביטוי הלקוח מעולם האבירות הספרדית, המתייחס לסגנים הראשונים של המועמדים השונים). באסאט, פעם המועמד המוביל והבטוח בעצמו, נראה בו עצבני וחסר ביטחון. הוא תקף את לאוראדו (“הגזען”), את לאפורטה (“מבטיח הבטחות סרק”) ואף איים בשלב מסוים לעזוב את האולפן בשידור חי ואל מול פני האומה הקטלונית. מומחי התקשורת העריכו שהעימות הוסיף נקודות רבות ללאפורטה ושרק נס ימנע את שינוי המגמה לקראת יום ראשון הקרוב.
אבל כשמדברים בקטלוניה על נסים, לא צריך להרחיק יותר מדי בחיפושים. מספיק לפנות לכיוון הולנד, שם מחכה האיש המחוזר ביותר על ידי כל המועמדים, רונלד קומאן, מאמן אייאקס והאיש שהביא במו רגלו את גביע אירופה לאלופות לבארסה, בבעיטה חופשית בלתי נשכחת מול סמפדוריה ב-1992. הודעה של באסאט, או כל מועמד אחר, לפני פתיחת הקלפיות, על השגת סיכום של ממש עם קומאן ועם המועדון שלו על מינויו למאמן בעונה הבאה, יכולה לטרוף מחדש את כל הקלפים במרוץ המוזר הזה. מרוץ שלא משנה מי ינצח בו, המפסידה הגדולה ביותר עלולה להיות בארסה עצמה.
מה הבטיחו המועמדים?
לואיס באסאט. תכנית הבראה למצוקה הכלכלית של המועדון.
ז’ואן לאפורטה. להביא למועדון את דייויד בקהאם.
ג’ורדי מאחו. סיכום עם חלוץ פ.ס.וו איינדהובן, מתיאה קזמן.
ז’אומה לאוראדו. להביא את כריסטיאן ויירי מאינטר, אדריאנו מפארמה, קאסיאס מריאל מדריד. טען שסגר עם כריסטיאן קיבו.
ג’וזף מריה מינגלה. להביא את הברזילאי לוסיו, אנדרס ד’אלסנדרו מריוור ורוי מקאי מלה קורוניה.
מארטינס רובירה. דיבר על רוד ואן ניסטלרוי. צייר מצב לפיו הנשיא לשעבר, ג’וספ לואיס נונייס, ויוהאן קרויף תומכים בו.
