ההשפלות שלי

11-1 אומר לכם משהו?? לא, זה לא  ה-11 בינואר הקרב ובא, או ה-1 לנובמבר, או כל קומבינציה אחרת של תאריך. גם אם אסוציאטיבית עולה לכם בראש משהו הקשור ב- 9/11 וניו-יורק, אנא הוציאו זאת מראשיכם, גם אם אתם חושבים שאתם יודעים, אנא הצטיידו בסבלנות, תודה. לפני הכל הייתי מעוניין להתעמק במילה “השפלה” ולעמוד על משמעותה.

“הַשְׁפָּלָה [מן שפל, הִשְׁפִּיל] 1*, הורדה, הנמכה” / מילון אבן שושן החדש, בהוצאת קריית ספר, ירושלים, ע”מ 303, 1982; ודאי שמתם לב כי הפירוש למילה “השפלה” קצר וקולע לעומת מראה המקום (הביבליוגראפיה), ומדוע שתהיה למילה “השפלה” פירוש ארוך ומייגע, ככלות הכל “השפלה” היא השפלה ותו לא והיא כבר מוזכרת בספר בראשית במשפט קצר: “וְאֵין מָוֶת אֶלָּא לְשׁוֹן הַשְׁפָּלָה” (בראשית רבה צו); לעומת זאת, שימו לב- בעידן העברית המתחדשת-כמה מילים נרדפות, ביטויים ושדות סמנטיים נדבקו למילה תנ”כית קצרה זו: אי-כבוד; ביוש; ביזוי; ביזיון; גידוף; דריסה; הטלת דופי; היכנעות; השתוחחות; התכופפות; התבזות; התגנות; התחננות; התרפות ; התרפסות; זחילה; זלזול; חילול; חנופה; כיבוש; כלימה; כניעה; מרמס; נזיפה; נחיתות; ניבול; נמיכות; עולב; עלבון; פגיעה; פחיתות; שלילה; שיעבוד; שפלות; ועוד היד נטויה. כמו כן, חיפשתי ניגודים למילה הזאת כדי לאזן את העניין, אך מצאתי בקושי, אולי “העלאה” או “הרמה”, אך המילה הבולטת מכולן היתה “כָּבוד“, מילה שהתקבלה יפה בחוגים מסוימים והתחזקה ביתר שאת לאחר  שהמחזמר ‘קזבלן’ עלה לאקרנים אי שם בשלהי שנות ה-60 של המאה שעברה (אם אינני טועה) והפכה לאפידמיה של ממש בימינו אנו. אני מודה, גם אני פה ושם משתמש במילה החזקה הזאת, הכמעט מצווה:    “כ-ב-ו-ד!”; “באמת כל הכבוד!”; “עם כל הכבוד…!”; “כבוד גדול בחלקי”; “למי יש יותר כבוד”; “תן את הכבוד לצה”ל!”  וכולי וכולי. אני לא בלשן ולא למדתי פילולוגיה שמית באוניברסיטה העברית, אך שימו לב כמה המילים “השפלה” ו”כבוד” (שהם ניגודיים בעיקרון) הולכות יופי אחת עם השנייה, הם דרות בסימביוזה מופלאה –שני צדדים לאותו המטבע. מטבע הדברים, המילה “השפלה” עברה אבולוציה מואצת, הומצאו מילים נרדפות רבות שיתארו, יפארו  וימחישו אותה ביתר שאת שכן האדם מטבעו ירא, לא מן המילה כי אם ממה שעומד מאחוריה וכמו שהיהודים הם עם מפרגן שעבר השפלות רבות בהיסטוריה הארוכה שלו, החליטו שלא די במילה אחת כדי לברך אחד את השני ובעיקר לייחל אותה אחד לשני. בכל זאת, מי לא דורש ומבקש כבוד, כאן המילה לא דורשת לא אבולוציה לא המחשות ולא נעליים. המילה היא ברורה ולכן נשארה כך:  כ-ב-ו-ד, ואם נתעמק על זה קצת יותר ניתן יהיה לראות כי האדם נע בין שתי נקודות מנוגדות אלו ועוטפות את הווייתו החברתית. אדם מחפש “כבוד” ורוצה בכל מאודו להימנע “מהשפלה”, אולם כאשר “ההשפלה” משגת אותו, בצורה עיוורת הוא רודף את “הכבוד” גם אם לא כל-כך עבד בשבילו ובדרך דורס כמה כללים אתיים/מוסריים כדי להשיג את יעדו זה, ובלבד שלא יעמוד בלי לבוש עם האמת העירומה, פן כל המילים שהוזכרו לעיל המתארות את המילה העירומה “השפלה” יידבקו בו חס וחלילה. ואז אוצר המילים של אותו אדם הולך ומתקצר ומסתכם ב”כ-ב-ו-ד” המתברג באופן מכאני למשפטים קצרים וחסרי תוכן כמו: “אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי!” ורק ההד שלו עונה “אתה תיתן לו את הכבוד המגיע לו!!” (‘קרקר נגד קרקר’ /הגששים). מכאן אפשר להמיר את האקסיומה המתמטית הידועה: “בין שתי נקודות עובר רק קו אחד ישר”  ל-“בין השפלה לכבוד עובר אדם אחד שחושב שהוא ישר”. אגב האקסיומה הזו בנקל יכולה להיות קולקטיבית והקו המנחה להתנהגות כזו או אחרת של מדינה כזו או אחרת, או התנהגות מסוימת של הנהגה כזו או אחרת של מדינה כזו או אחרת.

כל זאת טוב ויפה, עכשיו אני רוצה שתנברו יפה באשפתות שלכם המיועדות לגריסה, ותחשבו על השפלה אישית שעברתם בחייכם (אתם לא חייבים לספר לי), תנסו להמחיש את אותו זיכרון כואב בצורה החיה ביותר-תחושות, הרגשות, צבעים וריחות. לשם כך אתם מוזמנים להשתמש במילים שהכנתי עבורכם מבעוד מועד (המילים הנרדפות להשפלה המוזכרות לעיל); מצוין, איך ההרגשה? רעה נכון. מה הדבר הראשון שאתם רוצים לעשות?? לשקם את כבודכם, הלא כן? ובכן, חישבו על המעשים שעשיתם בשביל להחזיר את כבודכם האבוד, אתם ודאי זוכרים. שאלו את עצמכם: “האם היה עליי לרמוס כבודו של אדם אחר”, קרי להשפיל אותו או אותם על-מנת להרים את עצמכם? האם באמת הרגשתם טוב אחרי זה, או למעשה מה שהיה חשוב יותר היה האפקט שרציתם להשיג בפני אנשים אחרים? טוב מאוד, תודה על היושר שהפגנתם. ועכשיו שאלה נוספת, מהי ההשפלה הגדולה ביותר שבארסה נחלה אי פעם, תנסו לנבור בארכיונים הקטנים שלכם בראש? כיצד הם החזירו את הכבוד האבוד? אם אתם לא זוכרים, הרי הייתי מעוניין לספר לכם, להעלות בפניכם את אותה השפלה צורבת. אני מעוניין שתקראו בעיניים פקוחות, אל תברחו, אל תחפשו אשמים ואל תחפשו נקמה. מעשה שהיה כך היה.

 

עונת 1942-43, הייתה סוערת במיוחד, מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה, הנאצים חטפו כוויות קור בתחת בחורף הרוסי הכבד. בעלות הברית פלשו לחופי נורמנדיה וחברו למחתרת ההתנגדות הצרפתית, ואילו אותם צרפתים בוגדים הפכו “לבעלי ברית” והזונות הפריזאיות עברו לשיטה הקפיטליסטית במכירת מרכולתם למרבה במחיר מבין החיילים האנגלים, האמריקאים, האוסטרלים, הניו-זילאנדיים ואולי כמה פרטיזנים יהודים שעברו בדרך. האמריקאים, אם-כן, כבשו את איטליה, מוסוליני ניתלה על עץ גבוה והושפל-חלקם של האיטלקים כבודם אבד. מה לומר, הכף נטתה לטובת “הטובים” בעוד “הפתרון הסופי” המשיך להכות בעם היהודי. ואילו בספרד, כאילו השעונים נעצרו, בעוד ליגות הכדורגל משותקות בכל מדינות היבשת, הליגה בספרד ממשיכה באין מפריע. באותה שנה התקיים חצי גמר גביע הגנרליסימו (פראנקו) בין בארסה למדריד. ב-6 ליוני 1943 נערך המשחק הראשון באצטדיון לס-קורטס הישן. בארסה ניצחה 3-0, השפלה למדריד, מעין השתקפות לנעשה לבעלי בריתה הפאשיסטיים של ספרד הפלנגיסטית אי שם באירופה. משחק הגומלין באצטדיון צ’אמרטין במדריד הסתיים בהשפלה טוטאלית, שלא לומר טרגדיה. המשחק נערך כולה שבוע לאחר, אך האווירה ערב המשחק ובמשחק עצמו הייתה כל כך מתוחה שהיה אפשר “לחתוך אותה בסכין”, באותו יום ה-13 ביוני בארסה נחלה את השפלתה הגדולה אי פעם: 11-1! זאת הייתה סטירת לחי מצלצלת, מניצחון מרשים בבית לביזיון מערכתי כולל על המגרש ומחוצה לו. המשחק קיבל את כינויו “הסקנדל של צ’אמרטין”. עד למשחק הגומלין באותו גביע של עונת 1942-43 היחסים בין בארסה לריאל היו טובים, אך לאחר ההדחה המבזה מחצי הגמר היחסים היו עתידיים להתדרדר לרמות ארסיות בעיקר באמצעי התקשורת במדריד.

הייתם מצפים לעריפת ראשים כללית, לועדות חקירה למיניהם, לסבב מינויים חדש וכיוצא בזה, אך לא, ההלם היה חזק מכל אלה ובעיקר משתק. ה”ניצוֹל” היחיד שעדיין חי ויכול לספר אודות המשחק הזה היה השוער המחליף-פרננדו אָרְגִילַה וכך הוא מספר: “…אני זוכר כי התוצאה בלס-קורטס הייתה נוחה מאוד למשחק הגומלין, אך אדואדו טֵאוּס (עיתונאי ספורט ממדריד) טען על הדפוס כי את הקלאסיקו (במשחק הראשון) ניצח הקהל הבדלני של בארסה, קרי אותם חוגים קטלאניסטים השואפים להיבדל מהמדינה…” אמירה זאת, לטענתם של היסטוריוני ספורט רבים, הציתה את האווירה לקראת משחק הגומלין. “אם כן”, המשיך פרננדו “אם כן, המשחק במדריד הפך להפגנה פוליטית באצטדיון ולא למשחק כדורגל…הפגנה כזאת שרעדו לנו הביצים כאשר יצאנו למגרש מחדר ההלבשה”. השוער המחליף טען כי השחקנים היו פשוט “מחויבים” לא לשחק מתוך פחד לגבי ההשלכות שהיו עלולות לבוא בעקבות תוצאה הפוכה: “אפילו אם השחקנים היו משחקים למראית עין ועושים כאילו הם נלחמים בחריקת שיניים, היינו משלמים בבריאותינו…הקהל בצ’אמרטין השתולל בצורה בלתי מתורבתת”

שחקן בארסה נוסף שצפה במשחק מהטריבונה (היה פצוע) מספר בראיון ל-“לה וואנגוארדיה” בשנת 2000: “קיבלו אותנו שוטרים במדים עם רובים חצי אוטומטיים מכוונים אלינו וחגורות עור של כדורים לגופם…לאוהדי מדריד חולקו משרוקיות עוד בטרם כניסתם לאצטדיון…כמה דקות לפני תחילת המשחק השטח שהיה מיועד לנו במגרש היה מוצף כולו במטבעות חמש ועשר אגורות שיצאו לא מכבר מכלל שימוש.”

“יחד עם זאת, נשיא מועדון בארסה בזמנו-אנריק פִּינְיֵירוֹ, ועוד כמה מצוות ההנהלה נאלצו לעבור השפלות  כגון קללות, גידופים, יריקות בטריבונה בה ישבו, ואיומים פיזיים שהגיעו לכלל מימוש בחלק מן המקרים”. הנשיא שהיה, אגב, אוהד המשטר הפאשיסטי ורשום במפלגה הפלנגיסטית, ביטל את חברותו לאלתר לאחר המשחק. אקט זה העכיר אף יותר את היחסים המעורערים ממילא בין שני המועדונים. נשיא בארסה שידע כי אקט זה רק יחמם את האווירה ויגרום לעוינות נוספת, פרסם מניפסט המיועד למועדון ממדריד ואוהדיו ובו הוא מפציר להשיב את היחסים לקדמותם כפי שהיה לפני המשחק הראשון בלס-קורטס. כאמור זה לא עזר.

לאחר המשחק בלס קורטס, עיתונאי ספורט רבים ממדריד שפכו רפש מילולי בעיתונים ימניים שמרנים כגון: “מדריד” או “אַ-בֶּ-סֶ” – כאשר הם מטילים בספק את חוקיותם של השערים בלס-קורטס ובהתנהגות לא

הולמת של הקהל הברצלונאי. הפליא לעשות אותו אדוארד טאוס, עיתונאי פאשיסט ממדריד. הוא פתח במערכה תקשורתית אנטי קטלאנית והאשים את המועדון ואוהדיו בתור “בדלנים” וכי שחקני מדריד נאלצו לעבור השפלות ואיומים גופניים מצד הקהל.

מכל הקלחת התקשורתית הזאת במדריד, היה ניתן לנחש כי לא יהיה זה משחק קל לבארסה בלשון המעטה. האוהדים והעיתונות במדריד דרשו נקמה ולהחזיר את הכבוד האבוד בכל אמצעי שייראה לנכון. וזה באמת מה שקרה במשחק: “הקב”ט (קצין הביטחון) נכנס למלתחות בו שהינו (השחקנים)…” כך מוסיף השוער המחליף “…מתוך רצון ברור לחמם את האווירה ולהפחיד…עוד קודם לכן עבר בביתן השופט…אותו שופט הזהיר את השחקנים מראש כי לא יסבול שום אירוע חריג, ואני חוזר ואומר, שום אירוע”

באחד הראיונות ל “לה וואנגוארדיה” לפני מספר שנים סיכמו שני שחקני עבר את התרשמותם כך: “ייצאנו אל כר הדשא מבוהלים, חסרי התמצאות…לאחר שספגנו 8 שערים וזאת במחצית הראשונה(!!), ולאחר שחווינו תופת והשפלה של 45 דקות, גמרנו בליבנו לא לעלות למחצית השנייה, הרי כבר איבדנו את הערך הספורטיבי, אבל זאת הייתה משאלת לב בלבד שכן בעת המנוחה הופיע איזה קולונל מהצבא לבוש מדים שנתן לנו להבין בצורה שלא משתמעת לשני פנים כי עלינו לעלות למגרש ללא דיחוי למחצית השנייה…ציפינו בכיליון עיניים שהמשחק ייגמר וכמה שיותר מהר…”

אז הנה מקרה קלאסי של כבוד שאבד בהשפלה צורבת, או ההפך, השפלה שהפכה לנקמה עיוורת שחיפשה כבוד בכל אמצעי ולו גם ברמיסת ערכים. תלוי איך מסתכלים על זה ובאיזה מתרס אנחנו. בארסה לא החזירה את כבודה כל כך מהר, היא נאלצה לעבוד קשה בשבילו ולעיתים פה ושם הנחילה השפלה בעלת חמש אצבעות, אך ה 11-1 נשאר חקוק בתודעה הקולקטיבית של המועדון. אנשים לוחשים כאשר מזכירים את אותו יום משפיל ועדיין מנסים להבין היכן הייתה התקלה, איפה היה המחדל, את ה’למה’ ואת ה’מדוע’ ובעיקר כיצד להימנע מהשפלות מסוג זה. הנשיא אגב לא התפטר, עריפת ראשים וועדות לא הוקמו, סבב מינויים חדש לא בא והאוהדים לא ביקשו נקמה. הם רצו לדעת למה. אז אולי מה שקראתם כאן הוא הסבר מסוים למה שקרה. אני אשאיר שאלה פתוחה אחת לפורום: “מה הייתם עושים אתם לאחר המפלה המשפילה הזאת? מתפטרים? מחליפים שחקנים?? מחליפים מאמן אולי? מחפשים נקמה? בקיצור מה. אמנם זאת נראית שאלה רדודה ולא לעניין, אבל בואו נשחק ב’כאילו’.

הנה מה שכתב חואן אנטוניו סֵאמֵארָנש (נשיא ההתאחדות האולימפית העולמית לשעבר) בזמנו כאשר היה כתב ספורט. הוא כתב: “עם 3-0 בכיס בדרך להדיח את ריאל, מודחת בעצמה..הקבוצה שהייתה בעלת הסיכויים הטובים ביותר בספרד לקחת את תואר האליפות…אין לחפש אשמים, אין כאלו בקבוצה. כבר אמרנו  כי לא היה כאן מקרה של משחק רע או טוב, בארסה פשוט לא הייתה קיימת. אבל זה קרה לאחר שמדריד הפסידה, ואותה מדריד והאבירות המפורסמת שלה אותה מהללים הכרוניקאים שלה…הרבה פעמים אותם כרוניקאים בעלי מוניטין במקום לבלום את האווירה המתלהמת לפני המשחק ובזמן המשחק-כפי שהיו צריכים לעשות-היו אלו שדאגו לייצר את האווירה הזאת כדי להתעלות על 3-0 ברצלונאי בתוצאה וחוסר דרך ארץ רבתי!”

אגב לאחר הפרסום הטור הזה, משום מה, פסקה באופן פתאומי עבודתו בתור כתב מכל סוג שהוא בעיתונות הכתובה. וזה מזכיר לי סיפור על חברה ישראלית שגרה קרוב לביתי. היא אירחה בביתה את אחד הבוסים  הזוטרים שלה בעבודה שהיה מחוסר דיור בשעתו. היא וחברהּ לחיים נתנו לו מכל טוב ונתנו לו להרגיש כאילו היה זה ביתו שלו. הוא ישן במיטתם, אכל מצלחתם ושתה מכוסם תרתי משמע מבלי לחלוק עמם את ההוצאות שהלכו ורבו. אותו ידיד שהיה אמור לחפש מקום קבע, כנראה החליט, כי טוב לו ונוח לו, אולי יישאר קצת יותר. אך השתתף מעט בעבודות הבית, וחרג מן הכלל שבין שתיים לארבע אין מרעישים גם אם היה זה לפנות בוקר. לאחר חודשיים קמה החברה ועשתה מעשה, היא החליטה כי חוסר האכפתיות של האיש וחוסר עמידה בסטנדרטים הספיקו לה והראתה לידיד את הדרך החוצה בדרך האדיבה ביותר, אך ברורה ואסרטיבית . לאחר כמה ימים נאלץ הבחור לחפש מעון חדש, ושבוע לאחר מכן נאלצה החברה לחפש מקום עבודה חדש…איי, השפלה וכבוד ורגש נקמה, כמה הם חזקים. בין השפלה וכבוד עובר אדם אחד ורק אחד ולא תמיד ישר.

אני מבקש שתחשבו על זה ברצינות לכמה רגעים-תחשבו ואחר-כך תשכחו.

השגריר

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023