שלוש אנקדוטות שבולטות מעל כולם למראה הקבוצה הטובה בעולם בדצמבר 2004.
רונאלדיניו
כמו בכל בחירות, יש כאלה שחושבים אחרת. הרי רבים הצביעו לנציג הפרמייר ליג, ועוד לא מעט ליפיוף מהאיטלקית. אין ספק- סקוררים בחסד, שמביאים הצלחות והישגים באמצעות השערים הרבים שהם מצליחים להבקיע- שערים, שהרי הם הקובעים בסופו של דבר את התוצאות. ואם אצל הצרפתי נראית וירטואוזיות בדרך בה הוא משיג את מבוקשו- המהירות, האתלטיות ומגוון הדרכים, הרי שאצל הבלונדי מאוקראינה נראה שמדובר בהוצאת מים מהסלע, בשער הבודד שמציל את הקבוצה, וזה שתמיד זה דווקא הוא שמבקיע את ה- 1:0 הכל- כך שנוא הזה של האיטלקים.
וכל הכבוד לשניהם, אבל עם כאלה זה לא ממש זה, ואני מדבר על הכדורגל כפנטזיה כמעבר לתוצאה בלבד, מעבר לתחרות ולניצחון. כמו האן בי איי בלי ג’ורדן. או עם. יש היום יופי של כדורסל בארה”ב, הטבעות, ריחופים, סלים מדהימים ומרהיבים. אבל אין את השחקן שמעלה את החשק לצפות מעבר לקהל הכדורסל. את זה שגורם לכוון את השעון המעורר לשעות בלתי רציונליות ולוותר על הפּוך והמגע החמים של האישה שליד, לטובת היציע בסלון מול המסך, לשעות של קסם. את ג’ורדן החליף קוסם אחר, מספורט אחר ועם אופי אחר. אבל הקסם הוא אותו הקסם, כזה שגורם לכל ילד להקפיץ כדור, ובנוסף- גם לחייך תוך כדי.
את הפרס הזה של פיפ”א הוא קיבל, כי מעל הכל הבחור הזה גורם לתחושה של “אספטקולו” בכל פעם שהכדור לידו, לצפייה לראות איזה קסם הוא ישלוף מהכפפה, ואיך מחדש הוא ימציא את הכדורגל. תחושה של אסור לפספס- כי תיכף נראה משהו שעוד לא ראינו קודם. זה המשהו מעבר. ובנוסף- איש מקסים, כזה שגורם לכל אחד להרגיש מיוחד וביחד- כקבוצה שכולם שייכים ולכולם חלק בהצלחת המופע. וזה מושך- אוהדים כשחקנים כאחד. לא רק שכל שחקן חולם להצטרף היום לברסה, ובגללו, אלא שגם האוהדים חוזרים- מספר חברי המועדון שובר שיאים, ואנשים שמעולם לא ראו כדורגל באים לחזות בהצגה מספר אחת ביבשת. עד כדי כך שילדי ישראל מבקשים מאמא מתנה לבר מצווה נסיעה לברסלונה וכרטיס למשחק! זה האיש עם החיוך היפה ביותר בעולם שעוד ישנה את תנועת הניתוחים הפלסטיים- לא ירחק היום בו ישמע הקול “ד”ר- אני רוצה את השיניים כמו רונאלדיניו”!…
ברצלונה
לפעמים אנחנו נתקעים מול תופעות מאכזבות כמו אליפות אירופה של יוון או הגביע של פורטו, לפעמים זהו טעם מר כמו ההפסד במילאן כי הכדורגל הוא ספורט אכזר. אבל קשה לי לחפור בזיכרון המדלדל ולמצוא עוד דוגמא מעצבנת כמו המשחק האחרון בשבת. דחילאק- שילמתי 78 יורו כדי לשבת בשורה הראשונה במרכז, ערוך ומוכן לאותו “אספטקולו” אהוב ומוכר, ומה קיבלתי? את החלאסטרה! עצבים!!!
ברסה של היום מזמינה לדו- קרב של כדורגל באמירה “שואו מי וווט יו גאט!”- בוא נראה מה אתה יודע לעשות עם הכדור.
וכאן נבדלים האמיצים מהפחדנים, האבירים מהמוקיונים, האמיתיים מהשקרנים. קבוצות כמו נומנסיה לא יכולות להתחרות, ולכן האוטובוס של השחקנים חונה ישירות ברחבה כדי לגונן על השער. לגיטימי.
אבל אלופת הליגה הטובה בעולם? אפילו אוהדי ולנסיה שואלים לאן נעלמה להם הקבוצה.
פחדן הוא מי שמוריד חלוץ מההרכב הרגיל (מי אמר אנצ’לוטי?…), שקרן הוא שבוחר לכסח ולדחוף כל שחקן שמתקרב (רניירי= 32 עבירות, ואלה רק אותן אלה שנשרקו…). וסופו של זה שמוותר על הכלי המסורתי של המתפרצת (מרטין אוניל) שיעוף מאירופה. מוקיון. כי מול ברסה נשאלת השאלה- האם אתה טוב מספיק, האם אתה ברמה, או סתם מנצל הזדמנויות. ולפחות בשבת- השאלה הזו כוללת גם שופטים…
והרשו לי כאן לחצות קו אדום ולהביע הערכה דווקא לשנואים מכל- המלדיטוס- הם לפחות באו לשחק כדורגל. נענו לאתגר, עד שהאמת יצאה לאור. אם לפני שנתיים בדו- קרב דומה הם הראו למנצ’סטר יונייטד מה זה כדורגל, בצורה שגרמה לכל האולד טרפורד לקום על רגליו ולהריע לקונצרט של עליונות אמיתית, הרי שהפעם, בראש מורכן, הם הודו בפה מלא- ברסה- שלוש רמות מעל!!!
בעוד חודשיים תבוא צ’לסי של המתחזים האמיתיים, מובלים על- ידי האויב מספר אחת (ראה טורים קודמים)- המאמן המגעיל ביותר באירופה (לוקח בהליכה את התואר מסר אלכס)- ואז נראה ממה עשויה הבועה המליארדרית הזאת מלונדון- אם יש שם גברים, או כוסיות מליונריות כמו זאתי ממדריד.
הארכיטקט ההולנדי
כמה מילים לסיום על האיש שראוי להם כל כך. פני כל הקבוצה הזו כפני איש אחד, צנוע, רגוע, שקול ומחושב, שכיף לצפות בו, להקשיב לו ולעמוד על קנקנו. ניכר בו שהוא עובד בצמוד עם פסיכולוגית, שכל התבטאות שלו מכוונת, שקנה מידה ופרספקטיבה רחבה הם שמובילים אותו, ושהצוות המשלים שלו ראוי להערכה רבה. אבל מעל הכל- שהנשמה של השחקן שבו, יחד עם הבשלות והתובנה של הבגרות, הביאו לכך שכל התזמורת הזו תנגן בהרמוניה כל- כך עילאית, ובנוסף- בהתמדה. מי שצריך לאכול את הכובע- שיאכל. לבריאות ובתאבון. זה לא מעניין, לא אותו ולא אותי- עניין של אוכלי הכובעים לעצמם. אבל אם בטור הקודם (ואללה מזמן…) דיברנו על נשיא קראק, הרי שכאן המקום לציין את האיש שהנשיא עודד “כתופעת טבע” גם בימים הקשים, ושהיום הוא קוצר ממנו את הפירות המיוחלים- כמאמן הטוב ביותר לשנת 2004: רייקארד- אתה אלוף אמיתי!
שתהיה לנו שנת 2005 טובה מקודמתה, מתוקה מניצחונות, רצופה בתארים ומלאה באספטקולוס רבים.
