פפ גווארדיולה: החוב שלי לאנדרס אינייסטה ואיך הוא פקח את עיניי בכל הנוגע לטקטיקות.
בקטע מתוך הביוגרפיה של אינייסטה, גווארדיולה חושף את הגיבוי שקיבל מאינייסטה במהלך ההתחלה קשה בברצלונה ומתאר אותו כ”אדון המרחב והזמן”. הקטע תורגם והועלה לאתר הגארדיאן, וכעת הוא מתורגם לפניכם בעברית.
סוף קיץ 2008. ברצלונה הפסידה 1-0 בסוריה (עיר בצפון מרכז ספרד) מול נומנסיה הקטנה (כיום משחקת בליגה השנייה) ביום הראשון של פתיחת הליגה. זו הייתה טבילה קשה למאמן החדש, פפ גווארדיולה, שנעשתה אף קשה יותר כשהתוצאה במשחק השני מול ראסינג סנטנדר בליגה, לא הייתה טובה יותר, תיקו 1-1 בקאמפ נואו. שבועיים בקריירה החדשה של גווארדיולה כמאמן החדש של הקבוצה הבוגרת של בארסה והם עדיין לא ניצחו.
הלחץ החל וכך גם הביקורות, אבל גווארדיולה נשאר איתן. סרחיו בוסקטס ופדרו רודריגס, אז שני שחקנים אנונימיים מהליגה הרביעית בספרד, הצטרפו לקבוצה. היו ספקות וחששות כמובן.
בתקשורת, נראה היה שרק קול אחד הגן על המאמן, קולו של יוהאן קרויף. הסמכות שלו לבדה הספיקה כדי לקרוא תיגר על נביאי הזעם, אך למרות זאת עדיין היו כאלה שניבאו אבדון קלבוצה. “ברצלונה הנוכחית נראית מאוד מאוד טוב”, כתב קרויף בטור השבועי שלו בעיתון הקטלוני “אל פריודיקו”. “אני לא יודע באיזה משחק השאר צפו. המשחק שאני צפיתי בו לא היה דומה לאף משחק שראיתי בקאמפ נואו כבר הרבה זמן”. קרויף, האידיאולוג הגדול של המועדון הקטלוני, מלך הפילוסופיה שלה, ראה את גווארדיולה מאמן את בארסה ב’ והתרשם מאוד. עכשיו הוא עומד לבדו נגד הזרם ומגן עליו. “זו התחלת הליגה הגרועה ביותר בשנים האחרונות. רק גול אחד הובקע וזה היה מפנדל, זוהי האמת לאמיתה, מבחינה מספרית” הודה קרויף. “אבל מבחינת כדורגל, זה חייב להיקרא בדרך אחרת וגווארדיולה יכול לקרוא זאת בצורה אחרת. הוא לא טירון ולא חסרה לו המומחיות. הוא מתבונן, הוא רואה, הוא מנתח והוא לוקח החלטות.”
גווארדיולה עצמו התחבט רבות בהחלטות הללו. הוא כלא עצמו במשרדו בקאמפ נואו, ירד למרתף בו לא היה אור, בחן את המצב שוב ושוב, הריץ ושחזר את קטעי הווידאו. קרא מחדש את הפתקים שלו, תהה מה לשנות והיה בטוח בדבר אחד: הרעיון שלו, של קרויף, חייב להישמר. הוא יתמיד, לא משנה כמה קשה זה יהיה. והתמיכה עמדה להגיע ממקור לא צפוי.
הוא המשיך לעבור על הדברים במשרד, שוב ושוב. לפתע שמע דפיקה בדלת.
“שלום, מיסטר.”
דמות קטנה תחבה את ראשה מעבר לדלת ודיברה בשלווה. “אל תדאג מיסטר. אנחנו ננצח הכול. אנחנו בנתיב הנכון. תמשיך ככה, טוב? אנחנו משחקים בצורה מבריקה. אנחנו נהנים באימון. בבקשה, אל תשנה כלום” אמר אנדרס אינייסטה.
גווארדיולה לא האמין למשמע אוזניו.
הבקשה הייתה קצרה אך לבבית, עמוקה. זה תפס את גווארדיולה לא מוכן, בקושי מסוגל להגיב אפילו. זאת הייתה הפתעה כי זה היה אינייסטה, האיש השקט בדרך כלל. זה היה שוק. קל וחומר כשאינייסטה סיים ואמר: “Vamos de puta madre”, בתרגום חופשי “אנחנו בפאקינג כושר מצוין, אנחנו משחקים בצורה גאונית” (ברחבי ספרד משמעות הביטוי הוא: טובים בצורה יוצאת דופן).
“השנה אנחנו הולכים לכבוש את כולם”, הוסיף. ואז הוא סגר את הדלת ויצא.
זה אנדרס. הוא לא אומר הרבה. רק מה שהוא באמת צריך. זה כמו להבקיע גולים: הוא לא מבקיע לעתים קרובות, אבל כאשר זה נחוץ, זה מגיע.
גווארדיולה לעולם לא ישכח כיצד קרויף הגן עליו בתקשורת. הוא גם לעולם לא ישכח איך אנדרס הופיע לו בדלת. הוא לעולם לא ישכח שהם צדקו, צדקו מדי. בסוף עונת 2008/9 ברצלונה זכתה בטרבל, ובסוף שנת 2009 בכל ששת התארים.
“אנשים בדרך כלל חושבים שהמאמן הוא זה שצריך להרים את מצב הרוח של השחקנים, שהמאמן הוא זה שצריך לשכנע אותם, שזה התפקיד שלו להנהיג כל הזמן” אמר גווארדיולה. “אבל זה לא תמיד המקרה, זה לא היה המקרה עם הקאמפ נואו עבורי ובשנה הראשונה שלי בבאיירן מינכן, קרה לי דבר דומה. דברים כאלה לא קורים לעיתים קרובות, אבל כשהם קורים הם קורים לטובה. אנשים חושבים שהמאמן הוא האיש הכי חזק במועדון, הבוס, אבל למעשה הוא החוליה החלשה. אנחנו שם, פגיעים, מעמדנו מעורער על ידי אלו שלא משחקים, על ידי התקשורת, על ידי האוהדים. לכל אלה יש אותה המטרה: לערער את מעמדו של המאמן.”
“אתה מתחיל, אתה מפסיד לנומנסיה, אתה משיג תיקו מול ראסינג, אתה פשוט לא יכול להמשיך, אתה מרגיש שעוקבים אחריך ואתה מרגיש לבד ואז פתאום, יש את אנדרס שאומר לי לא לדאוג” ממשיך גווארדיולה. “קשה לדמיין את זה, כי זה לא מסוג הדברים שקורים גם מפני שאנחנו מדברים על אינייסטה, אחד שלא קל לו לבטא את רגשותיו. ואחרי שהוא הלך, שאלתי את עצמי: איך אנשים יכולים לומר שמאמנים צריכים להיות קרים כאשר הם מקבלים החלטות? לֹא אישיים? זה מגוחך! איך אני יכול להיות קר, מרוחק, מנותק עם אנדרס? מצטער, אין סיכוי. שמונים ושישה אחוזים מהאנשים לא האמינו בי [על פי סקר מקוון]. הרבה אנשים רצו את מוריניו. אנחנו לא ניצחנו, לא התקדמנו ואז אנדרס בא ואומר את זה! איך אני אמור להיות קר? זה בלתי אפשרי. בחיים לא! אין ספק: אנדרס ישחק איתי, תמיד. כי הוא הכי טוב. ובגלל שדברים כאלה לא שוכחים. מדוע הוא בא למשרד שלי? אני לא יודע.”
לורנסו בואנבנטורה הוא חלק מצוות האימון של גווארדיולה, אחראי על ההכנה הגופנית. הוא הלך אחרי פפ מברצלונה לבאיירן ומשם למנצ’סטר סיטי. הוא חולק את הזיכרון הזה עם פפ עכשיו ומציע תשובה משלו.
“למה? אני מניח כי ככה הוא הרגיש; אני מניח שזה היה חשוב לו”, הוא אומר. “אנדרס לא עושה שום דבר שהוא לא באמת מאמין בו. הוא נוהג כך כי זה מרגיש לו נכון. הוא אמיתי, תמיד” גווארדיולה מודה. “אולי הוא דיבר, כיוון שהוא ראה שיש לנו שיטה שאנו פועלים לפיה, שכולם מתאמנים בצורה טובה, כיוון שהסברנו להם מדוע אנו עושים כל דבר שעשינו ומעל לכול כי זה היה סוג הכדורגל שהוא חונך על פיו, מאז שהיה קטן.”
“היו עוד שחקנים ששלחו לנו מסרים קטנים” בואנבנטורה מתעקש. “זה נכון” גווארדיולה מודה. “אבל המסר של אנדרס היה חזק. איך יכולתי לשכוח את זה? אני עדיין יכול לראות אותו עומד שם ליד הדלת, מביט בי, ‘De puta madre’ ואז הוא עזב. חשבתי: ‘ובכן, אם אנדרס אומר כך…'”
דבריהם של אנדרס וקרויף הוכחו כנכונים; ההחלטה של גווארדיולה לשמור את אותה הפילוסופיה הוצדקה. במחזור השלישי ברצלונה הבקיעה שישה נגד ספורטינג גיחון ולא הביטה לאחור. הכול שב על מקומו בשלום, הכול התנהל חלק כל כך. בתוך כמה חודשים, הם הפכו למודל שיש לשאוף אליו. לא רק בגלל התוצאות, אלא מפני שאף אחד לא זכה בטרבל בספרד לפני כן, הדרך שבה הם שיחקו, הדרך שבה הם טיפלו בכדור, באוהדים, אפילו ביריבים. הגישה שלהם הייתה שונה, זו הייתה דרך לראות ולבטא כדורגל שמתגלם על ידי שחקנים כמו אינייסטה.
“אף פעם לא נראה שאנחנו מתייחסים לאנדרס בדרך שבה אנחנו צריכים, נראה שאנחנו לא מכירים אותו” אומר גווארדיולה. “הוא אף פעם לא מדבר על עצמו, לא דורש כלום, אבל אנשים שחושבים שהוא מרוצה רק מלשחק טועים. אם הוא חשב שהוא יכול לזכות בכדור הזהב שנה אחת, הוא היה רוצה לזכות בו. למה? כי הוא היה אומר לעצמו: ‘אני הכי טוב’ .”
“אני חושב שפאקו הגדיר אותו בצורה מושלמת” גווארדיולה אומר. פאקו סיירולו היה מאמן הכושר לשעבר של ברצלונה, האיש שממנו לורנסו בואנבנטורה למד. עכשיו גווארדיולה נותן את התיאור של סיירולו. “אנדרס הוא אחד הגדולים. למה? בגלל שליטתו בחיבור בין המרחב והזמן. הוא יודע היכן הוא נמצא בכל רגע. גם כאשר הוא באמצע המגרש כשהוא מוקף באינספור שחקנים, הוא בוחר בדרך הנכונה בכל פעם. הוא יודע איפה ומתי, תמיד. ואז יש לו יכולת ייחודית מאוד להתחמק. הוא ממשיך ואז עוצר ואז ממשיך שוב ואז שוב עוצר. יש מעט מאוד שחקנים כמוהו.”
“יש כדורגלנים שמשחקים טוב מאוד מבחוץ אבל לא יודעים מה לעשות מבפנים. יש שחקנים שהם מאוד טובים מבפנים, אבל אין להם את הפיזיות, את הרגליים, לצאת החוצה. לאנדרס יש את היכולת לעשות את שני הדברים. כשאתה בחוץ על קו הרוחב, כמו קיצוני, זה קל יותר לשחק. אתה רואה הכול: את הבלגן, הקהל, כל הפעילות שבפנים. אבל כשאתה משחק בפנים, אתה לא רואה שום דבר שם כי כל כך הרבה קורה בחלל כל כך קטן והכל סביבך. אתה לא יודע מאיפה היריב הולך לבוא אליך, או כמה מהם. כדורגלנים גדולים הם אלה שיודעים לשחק בשתי סביבות אלו. לאנדרס לא רק שיש את היכולת לראות הכל, לדעת מה לעשות, אלא גם את הכישרון לבצע זאת. הוא מסוגל לפרוץ את השורות הללו. הוא רואה את זה ועושה את זה.”
“אני כבר מאמן במשך כמה שנים והגעתי למסקנה ששחקן טוב באמת הוא תמיד שחקן טוב”, אומר גווארדיולה. “קשה מאוד ללמד שחקן רע להיות אחד טוב. אתה לא יכול באמת ללמד מישהו לכדרר. באותו רגע שבו אתה תופס את היריב שלך, כשתעבור אותו, תרחיש חדש ייפתח לפניך … כדרור הוא, בלב, טריק, הונאה. זה לא להאיץ, זה לא גוף, זוהי אמנות.”
לורנסו בואנבנטורה אומר: “מה שקורה זה שאנדרס בולם. זה המפתח, הדבר החשוב ביותר. אנשים אומרים: ‘תראה איזה מהיר הוא!’ לא, לא, זה לא הנקודה. זה לא על מהירות או על כמה מהר הוא הולך זה על איך הוא עוצר ומתי ואיך הוא ממשיך לנוע ישר שוב.”
גווארדיולה מוסיף: “טיטו וילאנובה הגדיר אותו היטב. טיטו נהג לומר: ‘אנדרס לא רץ, הוא גולש. הוא כמו שחקן הוקי קרח, רק בלי גלגיליות.’ התיאור הזה הוא מדויק. הוא הולך לכיוון צד אחד כאילו הוא מחליק, רואה כל מה שקורה סביבו. ואז, פתאום, הוא פונה לכיוון השני בצורה החלקה האופיינית לו. כן, זהו זה, אנדרס אינו רץ, הוא גולש.”
גווארדיולה ממשיך: “לפעמים בחיים, הרושם הראשוני הוא זה שנחשב ואת הרושם הראשוני של אנדרס קיבלתי ביום בו אחי, שעבד בנייקי באותה תקופה, סיפר לי על אינייסטה. אני עדיין הייתי שחקן בברצלונה בעצמי והוא אמר: ‘פפ, אתה חייב לבוא ולראות את הילד הזה’. זה היה לפני הגמר של גביע נייקי. אני זוכר שהחלפתי בגדים במהירות אחרי האימון ומיהרתי לשם, לאצטדיון. וכן, ראיתי כמה טוב הוא היה. אמרתי לעצמי: ‘הילד הזה ישחק בברצלונה, בטוח… הוא הולך לעשות את זה’ אמרתי את זה לעצמי, ואמרתי את זה גם לאחי.”
“בדרך החוצה מהמגרש אחרי אותו הגמר שאנדרס היה השחקן הכי הטוב על המגרש, נתקלתי בסנטיאגו סגורולה, סופר הכדורגל. אמרתי לו: ‘אני ראיתי משהו מדהים’ הייתה לי מין הרגשה שמה שהייתי עד לו היה ייחודי. זה היה הרושם הראשון שלי מאנדרס.”
“אבל אחר כך,” מודה גווארדיולה, “הערכתי בצורה אחרת את מה שאנדרס עושה, משהו שהוא גרם לי לראות עם הזמן, את החשיבות של לתקוף את הבלמים. אף אחד לא עושה את זה. אבל תצפה ותראה את זה. אם הבלם נאלץ לצאת החוצה, הכול נפתח; ההגנה כולה מתבלגנת ונוצרים חללים שלא היו קודם. זה הכול עניין של לפרוץ דרך קווים למצוא מקום מאחוריהם. תפתח ולאחר מכן תמצא.”
“לדוגמה, יצרנו את ההתקפה שלנו כך שליאו מסי יוכל לתקוף את הבלמים” מסביר גווארדיולה. “נאלצנו לתקוף בצורה כזאת כדי שאנדרס וליאו יקבלו את הכדור כדי שיוכלו לתקוף את הבלמים ולרווח אותם. כשהצלחנו לעשות זאת, ידענו שננצח את המשחק כי ליאו כבש שערים ואנדרס יצר את כל השאר: כדרור, עדיפות מספרית, יכולת איזון המשחק, המסירה הסופית הן מבחוץ והן דרך האמצע. הוא רואה את הכול ויש לו את מתנת הכדרור שכל כך ייחודית לו. יכולת הכדרור היא הכול היום. וזה היה אנדרס שפקח את עיניי לגבי החשיבות של קשר פנימי או קשר אמצעי שיכול גם לכדרר כך. אם הוא מכדרר, אם הוא מחזיק בכדור והולך לעבר אנשים, הכול זורם. עם הזמן, ראיתי את זה”.