אי אפשר להתייחס ממש למשחק הזה. מאוד שמח שביטלנו את סלטה(ללא ראפיניה), ופתיחת המשחק הייתה טובה מאוד. מרגע הפציעהשל ואלדס, זה פשוט לא עניין – לא אותנו, ולא את השחקנים. זה כואבוזה גם מרגיז שזה מגיע ממקום כזה לא צפוי. זה לא הזמן לסכם אתהקריירה שלו בבארסה (מי יודע, אולי ישנה את הדעה שלו אחריההחלמה), אבל אמש היה דף כמעט אחרון בביוגרפיה שלו, ואחד ספוגבדמעות, כמו אלה שליוו אותו לתוך הקליניקה בלילה. מסלול מרהיבשל כמעט 20 שנים, עליות, מורדות, משברים פסיכולוגיים, ותהילהעולמית.
אני אוהב את ויקטור ואלדס. הוא השוער הכי גדול בהיסטוריה שלנו כשוער פרופר, וגם דמות ׳משוגעת׳שקל מאוד להתחבר אליה. פציעה כזאת בטרום מונדיאל היא לא רק מכה מקצועית, היא גם פטיש 5 קילולמנטליות, רק לדמיין את הדברים שרצים לו בראש עכשיו – מכאיב ממרחק של 1,000 קילומטר.
אנחנו שוב תלוים בעצמנו וזה טוב, אבל בליגה המשוגעת הזאת אי אפשר לדעת מה יקרה במחזור הבא.במיוחד שהתוכים הפאשיסטים מחככים ידיים במזוודות שהם קיבלו ממדריד.
הטוב: שוב מעל מדריד.
הרע: שוב הנאחס של הפציעות.
המכוער: כריסטיאנו בוכה שבייל גנב לו את הבעיטה האחרונה.