המסע של נדב לגמר המונדיאל

“אוי לא, עשיתי טעות”

רואה כדורגל ואוהד ארגנטינה משנת 2004, נשוי, ועל הקו בין ברצלונה לישראל בגלל לימודים. נכנסתי לתקופת מבחנים בדיוק על הזמן של המונדיאל כולל הגשות וכ’ו כשאני מחפש כל הזמן איך לצמצם את העלויות של הטיסות בגלל קרים כמו “זה הקורונה” או “המלחמה ברוסיה” שפשוט אפשרה לכל חברות הטיסה לעלות עלויות.

המונדיאל ככלל ראיתי בספרד למורת רוחה של אשתי וחבריי שדיי שנאו אותי שנעלמתי לתקופה הזאת. בכל זאת, כולנו אוהדי כדורגל, כולנו מחכים למונדיאל הזה (אפילו אם המושחת ביותר איי פעם) ולרוב היינו רואים כולם ביחד. לכל הפחות דאגתי לזה שאגיע לגמר, אבל לך תדע מי תגיע בטורניר ההזוי הזה. בטח כשארגנטינה מצליחה לנפק את ההפתעה הראשונה למונדיאל הזה עם ההפסד לערב הסעודית, בו ראיתי את המחצית הראשונה, אך בעיקר התעדכנתי בתוצאה בכל דקה בגלל שזה נפל על הרצאה בשטח פתוח.

את המשחקים ראיתי בעיקר עם השותף שלי לדירה. ספרדי קאטלוני שבעיקר נהנה להיקרע עליי מצחוק על כמה אני סובל במשחקים של ארגנטינה, ומה זה בכלל הקטע הזה שאני נולדתי בישראל ואני אוהד ארגנטינה, למה אני פשוט לא אוהד את ישראל? לך תסביר לחאבי. המשחקים עוברים, ארגנטינה מתחילה לנצח משחקים. הגדולות נופלות שלב אחרי שלב, המבחנים נגמרים, הפינאלה מתחיל להיבנות, ומבלי ששמים לב הנה אנחנו מגיעים לגמר: ארגנטינה צרפת. אשתי שואלת אותי מתי אני חוזר ואני יודע שאני אמור לנחות בשלוש וחצי, הגמר? דיי מוקדם בחמש. אני מברר בעודי מדבר איתה לילה לפני הטיסה חזרה ואני בודק מחדש בגוגל. “אוי, עשיתי טעות” אני אומר לה, “זה שלוש וחצי שעון ספרד, אני רק נוחת בארבע וחצי בישראל”. התגובה המתבקשת של אשתי “אוי אתה כזה נזק”, וחאבי? נקרע עליי מצחוק שעם כל העיכובים הרגילים באלעל אני אגיע בסוף המשחק.
“אני מקווה שינשלו אותך”

המסורת היחידה האמיתית שיש לי עם משחקי ארגנטינה זה לצפות במשחק הזה עם אבא שלי. בכמעט עשרים שנה שאני לא מפספס משחקים אני יכול לספור על יד אחת את המשחקים בהם ראיתי בלעדיו, ללא תלות של שעה, יום וכ’ו. גם הפעם אשתי כבר ידעה שאת המשחק נראה עם ההורים שלי. בעוד היא לא יכלה לאסוף אותי מהשדה כי השארתי את הרכב שלי לאחותי, אבא שלי הציע שיבוא לקחת אותי עם הרכב שלו משם. אמרתי לו שלא צריך, וחבל שיחמיץ משהו מהמשחק, אבל הוא הגיב להכל ב”שטויות, יהיה בסדר”.

היום מגיע, אני בודק שהטרולי שלי לא כבד מידי, מוודא שהכל עליי עוד מהלילה לפני, ואני יוצא לשדה להספיק לטיסה. מגיע לדלפק של אל על ואחרי הבידוק הישראלי אני עובר את הדלפק הספרדי שם מבקשים כרגיל להעלות את המטוס לבטן כי תמיד הטיסה מלאה (לרוב מלאה בגלל מעמיסי זארה ופרימרק למיניהם שממלאים את כל תאי האחסון במטוס). אני אומר לה שאין סיכוי, והיא מבקשת לשקול את המזוודה. הגבול- 8 וחצי ק”ג, המזוודה שלי- 9.

הדוח שיח בספרדית:
העובדת בדלפק: “אתה חייב להעלות את המזוודה לבטן המטוס כי היא שוקלת מידי”.

אני: לא יקרה. “אין סיכוי שאני מחמיץ עוד זמן מהמשחק בגלל המזוודה שלי”, וכמו ישראלי טוב מחליף מול הפנים שלה בין תכולת הטרולי לתיק גב שהיה איתי.

העובדת: ” זה בגלל המשחק, אה?”

אני: “ברור”.

העובדת: “מי אתה רוצה שינצח?”

אני:” בוודאי שארגנטינה, אני מחכה איזה עשרים שנה לראות אותם מרימים גביע”.

העובדת: “קח זריז את המזוודה ותעלה אותה איתך, בדרך כלל אי אפשר, אבל שיהיה רק הפעם”.

אני מארגן בריצה את כל הדברים שלי, ומודה לה תוך כדי ריצה כשאני שומע אותה מרחוק: “אין בעיה, ובהצלחה לארגנטינה!”

הבידוק עובר, עולים לטיסה הזמן חולף, ולקראת נחיתה אני כבר מנסה לתכנן את היציאה שלי משורה 45 לתחילת המטוס.

ב16:40 נוחתים 16:50 הדלתות נפתחות אני מתחיל לנסות לעודד את זה שאנשים יתחילו לזוז ולהתקדם, ובכל זאת לא לתת מרפקים לאנשים מהגיל השלישי שנמצאים לפניי. אומנם אני פיזיותרפיסט,אבל יש גבול לשימור לקוחות. אני מתחיל להיות יותר לחוץ ומנסה לחתוך עוד קצת קדימה, בזמן שאני שומע את השידורים מכמה סמארטפונים עם אפליקציה של “כאן”. אדם מבוגר פונה אליי ואומר :“מה קרה? לא יקרה כלום עם תחכה עוד דקה”

אני: “צודק צודק, מתנצל, אני רק מחכה למשחק הזה פלוס מינוס עשרים שנה”.

המבוגרות שככל הנראה ארגנטינאיות אומרות לי בספרדית: “ארגנטינאי אה? קח את המזוודה בידיים ורוץ קדימה”. אפילו המבוגר לפני מתרצה ואומר :“יאללה תן גז שתספיק”.

אבא שלי מחכה לי כבר בחוץ, אני רץ עם השידור של כאן במארטפון, במקביל בודק את הוייז, מראה לאשתי שיש פקקים פחד אלוהים, והתסריט אולי הגרוע ביותר קורה: אני ואבא שלי לא נספיק למחצית הראשונה. חברים כבר שולחים הצעות אירוח באיזור ואשתי שולחת לי את המשפט האייקוני: “אני מקווה שינשלו אותך מהירושה”.

“איך אני שונא את אור יהודה”

אנחנו בדרכים, אחד החברים מראש שולח לי שיש פקקים של השטןבכל הארץ כי מסתבר שכולם יצאו בשעה הזאת להספיק את המשחק. אני עם הווייז והשידור של כאן ואני שם את זה לי ולאבא שלי כדי שיוכל לראות גם כשאנחנו תקועים באור יהודה (לנצח המקום השנוא עליי בארץ, חור עבור כל מי שלא גר באור יהודה, וגם לא בטוח).

רואים התקפות מצד לצד במקטעים בגלל הקליטה, אני כבר עם שני טלפונים לראות אם בכל פעם אני אצליח לקבל קליטה טיפה יותר טובה מטלפון אחר (לא בהכרח הגיוני, אבל מה יש לי להפסיד). משום מקום די מריה נכנס, מפרפר, ומופל ע”י דמבלה שוקיסט במיוחד. פנדל גבולי בכנות ואני לא בדיוק אובייקטיבי. דמבלה עוד בשוק, מסי בועט, הכדור בפנים, 1-0 ארגנטינה. אני משחרר צעקה ענקית, ופותח את החלון שכל הפקק בפאקינג אור יהודה ישמע. אבא שלי מבסוט, ואנחנו ממשיכים לנווט בתוך הפקק.

המשחק מקבל קצב אחר, ארגנטינה משתלטת על המשחק, הצרפתים בשוק ומנסים לשנות גישה. האיטנסיביות הארגנטינאית משאירה אותם מוכי הלם, אני כבר משחר צעקה מכל מצב בו ארגנטינה מתקרבת לשער כשאבא שלי כבר אומר “מה אתה עושה לי?”. אנחנו עומדים בפקק, בדקות בו השידור כבר הרבה יותר חלק ואיכותי.

הכדור רץ מההתקפה הצרפתית, לחטיפה של ארגנטינה, דרך מסי, מולינה מאק אליסטר לדי מריה שמסיים באלגנטיות. די מריה חוגג ובוכה, ואני כבר מתחיל טיפה לדמוע איתו. איזה גול, איזה מהלך. זה אשכרה עשוי באמת לקרות. דשאן עושה חילופי פאניקה, המחצית נמתחת ונגמרת. את השנייה כבר נראה בבית.

“סקאלוני מה אתה עושה?!”

אנחנו מגיעים, המחצית כבר התחילה, אני יושב זריז ומנסה להגיד שלום לאשתי שכבר מול המסך והיא בתגובה “אל תדבר איתי עכשיו”, You got to love her. המשחק ממשיך. ארגנטינה עדיין דומיננטית, צרפת עוד מתקשה לצאת קדימה. הדקות עוברות ונדב יעקובי ממשיך לברבר על סטטיסטיקות של מה היה לפני X שנים. הדקה 65 מגיעה, רק די מריה יוצא כי הוא כבר לא סוחב ואקוניה נכנס.

השחקנים כבר מתעייפים ומפספסים במסירות הדקה ה-70 מגיעה ואין חילופים. הדקה ה-75 מגיעה ודשאן מעלה הילוך עם שחקנים עם קצב גבוה יותר כמו קומאן וקאמאבינגה וסקאלוני ללא שינויים. כל מה שעובר לי בראש בזה עיניין של זמן. שבקלות מידי ארגנטינה מאבדת יתרונות, ונראה שהשחקנים כבר לא עומדים בקצב של הצרפתים.

מגיע הפיספוס הראשון בהגנה, והנה פנדל פנדל לצרפתים. גול של אמבפה מהנקודה הלבנה בדקה ה -81, ומרגישים את המומנטום משתנה. אני כבר בעצבים וצועק כאילו יש מישהו ששומע אותי בקטר : “סקאלוני! אתה לא רואה מה קורה פה? מה אתה עושה?! לפחות תחליף בין מולינה למונטיאל!”.

לא עוברות שתי דקות ושזה נראה כבר קל מידי, מסי מאבד כדור וכתוצאה מכך אחרי מהלך צרפתי מהיר מגיע לאמבפה שנשאר פנוי ושם כדור חד בפינה הרחוקה של דיבו מרטינז. מסי עם מחייך לעצמו במבוכה, והכעס עבר לעצב ושתיקה, השחקנים נראים שבורים מנטאלית, ואפילו חולי אלבארז הצעיר כבר מתקשה לרוץ.

כבר ראיתי איך הצרפתים לוחצים עוד טיפה וזה עובר להיות 3-2, כשבמקביל אני לא מצליח להבין איך המאמן הכי טוב שהיה לנבחרת הזאת מאז פקרמן פתאום נהיה זה שאחראי למפלה הזאת, ציפיתי להכל במשחק הזה, אבל מסקאלוני הופתעתי.

כל תסריט סיוטי עובר לי בראש בעוד יעקובי ממשיך להתמוגג בשידור. לפעמים כל מה שאתה רוצה בחיים האלה זה שנדב יעקובי יסתום ת’פה לכמה דקות, זהו. סקאלוני נזכר להכניס את מונטיאל בדקה ה-90 ומסי עוד מנסה להפתיע את לוריס מרחוק בדקות האחרונות, אבל זה כבר נגרר להארכה.

“את יודעת למה הוא חוגג ככה?”

המשחק ממשיך והחילופים המתבקשים קורים רק איי שם בדקה ה 103 כשפרדס ולאוטרו נכנסים בריצה אל מול דה פול וחולי מדדים. המחצית הראשונה עוברת וכשהדפיקות לב לא נגמרות, כל מצב נהיה מפחיד, כל חור בהגנה מרגיש כמו בור, כל איבוד כדור הוא כמעט שער, ולך תנסה לרוץ מול הצרפתים הספרינטרים. רק דפיקות לב ללא שערים של ממש למחצית הראשונה, כשלאוטרו בטח חושב שכבר הוא יוכתר בתור היגוואין החדש. המחצית השנייה כבר לקחה אותנו לקצה.

השחקנים עייפים, גם המחליפים של כל צד לא עומדים בקצב של מה שקורה במשחק. ההתקפות מעבר קורות במהירות איטית כמו החזרות להגנה. שום צד לא מצליח לגרור את עצמו לצאת קדימה, עד הדקה ה 108 בה לאוטרו, אחרון השחקנים הרעננים מחליט לנסות להפציץ מקרוב את לוריס, ומתעלם ממסי שפנוי באמצע, אני לא מספיק לקלל אותו, והכדור מגיע לפרעוש שכובש מקרוב מול שער ריק. צמד למסי וכל השכונה מתעוררת מהצעקות.

אמא שלי נזכרה להרים את הראש מהטלפון ושמחה לראות שמסי כבש וכהרגלה בקודש שמה לפרט אולי הכי פחות רלוונטי בסיפור: “אה, תראו הוא מצטלב”. אני בקול חנוק ועל סף דמעות אומר לה “את יודעת למה הוא חוגג ככה? כל שער בהסטוריה שלו הוא הקדיש לסבתא שלקחה אותו לשחק כדורגל מהיום הראשון. היא כבר שנים לא בין החיים ולמשך כל הקריירה שלו הוא לא מפסיק להקדיש לה כל שער”. אמא שלי הופתעה מהעומק של הסיפור והשתתקה.

בעוד אני כבר מקווה שנראה את הסוף המתוק ורק מתפלל שזה יגמר, סקאלוני מוציא עוד מצטיין מדדה- מאק אלסיטר עבור פצלה הבלם, והפנדל המקולל ההוא מגיע. מי אם לא הסתום הזה פרדס שמעורב בכל דבר שטותי שקרה לארגנטינה. איך אני שונא פרדס.

אמי מרטינז פעם שנייה כמעט לוקח לאמבפה, אבל כל פעם מחדש אנחנו מגלים שכמעט זה 100% לא. שלושער של הצב ו- 3-3 במשחק מטורף לחלוטין, אני כבר שבור בתוך הספה לא יודע מה המשחק הזה עוד הולך להביא. אני לא יודע אם הלב שלי מוכן לפנדלים עכשיו, כשבדקה ה- 123 מואני, ההוא שנכנס בחילופי הפאניקה של דשאן איי בדקה ה-41, מחמיץ מול דיבו מרטינז. “כן, עכשיו אני מוכן לפנדלים”, אני אומר לעצמי.

“קלטת מה מסי עשה?”

הפנדלים מתחילים ואני מתקשה לנשום. קליאן אמבפה עולה לבעוט ראשון וממשיך את הרצף המוצלח של הפנדלים 1-0 לצרפתים. מסי עולה כהרגלו לבעוט את הראשון (השדרים מריעים למנהיגות של השניים לעומת שחקנים בולטים אחרים, לא חשוב שמות), בועט לאט, חלש, וסמוך ללוריס לאחר שתפס פינה. כאילו הוא ממש התכוון לזה שזה יצא ככה. אשתי שגם שמה לב לזה אמרה “קלטת מה מסי עשה פה נכון? הוא כאילו ממש עשה דווקא בשביל להוריד את השוער”

בדיעבד נראה שהיא ממש צדקה. כל בעיטה של הארגנטינאים דיכאה את לוריס יותר ויותר. דיבאלה בעט שטוח לאמצע כמו מי שיודע שיחמיץ בוודאות עם הכוונת של פיפ”א, ופרדס דאג שהכדור יעבור דרכו גם אם הוא בטעות מנחש נכון את הכיוון כדי שלבעיטה האחרונה הוא יגיע עם הרגשת מסוגלות אפסית.

מה המצב אצל דיבו בינתיים? המוח שלו עובד בדרכים אחרות לחלוטין. גם במשחק בו הוא חוטף 3 ששניים מהם בפנדלים, גם כשהוא לא מצליח לקחת פנדל פעם שלישית רצוף מול אותו שחקן הוא בשלו, וממשיך בסטטיסטיקה המופלאה שלו. מה נשאר? לתת לבועט הפנדלים של ריבר פלייט בעבר מונטיאל לשים את הכדור ברשת מול לוריס כבוי במיוחד. זה נגמר ואני עם דמעות.

“הוא כאילו ידע”

צעקות נשמעות מחוץ לבית, צפירות בכביש ואני נושם לרווחה ולא זז מהכיסא, רק דומע בשקט. לא חשבתי שכבר אראה את זה קורה. אני גמור מעייפות, אנחנו אמורים להדליק נר ראשון או משהו כזה, לא באמת אכפת לי. אני לא זז מהספה מחכה לראות את זה קורה באמת.

אנזו עולה לקבל פרס של ילדים טובים אותו הוא לוקח בזחילה, אמבפה מקבל פרס של מלך שערים שלא מזיז לו בכלל, דיבו מראה בדרכו שלו כמה הפרס של שוער הטורניר הוא לא הסיפור פה, ומסי בנונשלנט בא לקחת את פרס המצטיין בפעם השנייה איי פעם.

הרגשת חוסר החשיבות של הפרסים הללו לא יכלה להיות בולטת יותר. אז הסיפור האמיתי מתחיל. הצרפתים מקבלים את מדליית השתתפות ועוזבים את הדשא, הארגנטינאים עולים לקבל פרסים, מסי בצורה הכי קרינג’ית שאפשר מולבש בגלימת חג אלייה הוא בקושי שם לב, ולשמחת מיליוני אוהדים בעולם הפרעוש סיים את הטלנובלה שלו ושל ארגנטינה.

טלנובלה בת עשרות עונות, אלפי פרקים, עליות, ירידות, ריקאסטים, עזיבת שחקנים, חזרת שחקנים, ובהתאם לפינאלה של הסדרה הגיעו גם בקטע לא קשור עוד דמויות שלא ידעתי ששם בכלל בשביל לסגור את כל הקצוות האפשריות (מתי זלאטן לעזאזל הגיע?).

מה עם מסי? הוא לא נראה בוכה או מתרגש באותו רגע. לא ראיתי את הפרצוף שלו נשבר לשנייה. בחיי שלעומת הקופה אמריקה הוא היה נראה רגוע כמו אחרי ניצחון ליגה בספרד. כאילו נראה שהוא ידע, או שהוא היה מוכן לזה. בכל מקרה יתר הסגל לחלוטין התלהב בשבילו. האובליסקו כבר מלא, בכיכר דיזינגוף מצאו עוד סיבה להיכנס למים, והחברים שולחים הודעות ומברכים כאילו זה האירוע שלי. בכנות, הזכייה הזאת כנראה מרגישה ככה עבור כל אוהד ארגנטינה.

יש אמירה חבוטה שאוהבים להשתמש בה: “רכבת הרים רגשית”. זה שטויות. רכבת הרים היא כיפית, היא נגמרת מהר, אתה בגדול רואה את המסלול ויודע מה מחכה לך בכמה שניות שאתה עליה. להיות אוהד ארגנטינה זה אפילו לא קרוב לזה. זה הרבה יותר מתסכל, מעייף, מתיש, מצריך ממך השקעה מתמדת, משמחת, מעלה מורידה וגורמת לך לבכות גם בגיל 33. זאת טלנובלה של כריס מורנה בשילוב עם המסור כשאתה משתתף. למרות הכל, ברגעים המועטים הללו שסוף סוף הכל מתחבר ואתה רק שמח להיות כאן כשזה קורה זה לחלוטין פנטזיה מארץ הפנזטיות.

תודה לסקאלוני ואיימאר, למסי ודיבו ולמעשה לכל שלקח חלק במסע הזה. זה לא יכל להיות אחרת, And I wouldn´t do it in any other way (טוב נו, אולי חוץ מלעלות על טיסה מוקדמת יותר).

נדב זילברשטיין

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023