בשבוע שעברה ציינו בברצלונה 75 שנים להרצחו של נשיא בארסה ג’וספ סוניול, במדריד על ידי הפלאנגות הפאשיסטיות של פרנקו.
ברצלונה היא מועדון שמקושר מיסודו להיסטוריה הפוליטית של קטלוניה. התרוממותו של המועדון במהלך תחילת המאה העשרים היוותה תקופה של עימותים, כאשר העיר נקרעה שוב ושוב לגזרים ע”י קרבות פוליטיים, דיקטטורת פרימו דה ריברה, ולבסוף – מלחמת אזרחים. בזמן שהאוהדים ונושאי המשרה של המועדון היו לעיתים קרובות בחזית של מהפכי השלטון החברתיים, מעטים חוו אותם בהיכרות עמוקה כל-כך כמו של ז’וזפ סאניול. בהיותו נשיא התאחדות הכדורגל הקטאלוני ונשיא מועדון הכדורגל ברצלונה עצמו. ההתנקשות בחייו בידיהם של הכוחות של פרנקו בגבעות המקיפות את מדריד, עדיין מהווה את אחד הימים השחורים ביותר בהיסטוריה של המועדון. ביום השנה ה-75 למות הגיבורים למען עצמאותה של קטלוניה (ה-6 באוגוסט), אנחנו עוצרים כדי להיזכר באדם שנתן את כל חייו למועדון, ולאנשים שאותם הוא ייצג – הקטלונים.
נולד ב-1898 למשפחה עשירה מברצלונה, ז’וזפ סוניול אי גריגה גדל בתקופת הרנסאנס של הלאומנות הקטלונית, תנועה שתשפיע עליו עמוקות. כעורך-דין ועיתונאי, סוניול היה מעורב מאוד בפוליטיקה, כשהצטרף לתנועה הנוטה-לשמאל “Acció Catalana” ולבסוף זכה בבחירות לנציגות המורכבות של הפוליטיקה הקטלונית בעידן ההוא, נתמקד בזמן שלו במועדון. המעוניינים יכולים לפנות ל”בארסה: התשוקה של העם”שמציע ניתוח מעמיק נהדר לתפקיד הפוליטי של המועדון והחברים בו בתקופה ההיא.
סוניול הפך לחבר רשמי במועדון הכדורגל של ברצלונה ב-1925 בזמן בו המועדון החל להרגיש את השפעת הדיכוי האופייני מידיי הסמכויות המרכזיות בדיקטטורת דה ריברה. אוהדי הקבוצה לעגו להמנון הספרדי בזמן משחק שנערך בחודש יוני של אותה שנה, והרודנות הגיבה מיד בסגירה של אצטדיון הלס קורטס של הקבוצה לשישה חודשים, ואיסור מוחלט על כל הבעה של רגש לאומני בציבור. לא מפתיע שסוניול הנוטה-לשמאל נמשך אפילו יותר אל המועדון בתקופה הזאת: כבר אז נקודת המוקד ההולכת וגדלה של הלאומנות הקטלונית. הגירוי של אוהדי המועדון על-ידי רודנות פרימו דה ריברה ללא-ספק נגע ללבו של הצעיר הקטלאני בעל החשיבה-הפוליטית.
סוניול הצטרף לחבר המנהלים של המועדון ב-1928 בתקופת הכהונה של ארכדי בלאגואר המלכוני המוצהר (אירוניה פוליטית זו מדגימה באופן מושלם את מצבה הסוער של הפוליטיקה הקטלונית באותה תקופה). במשך שהותו הקבועה במועצת המנהלים של המועדון, סוניול שירת גם כנשיא התאחדות הכדורגל הקטלוני (1929-30) בנוסף על הוצאתו השבועית שלו לאור של מגזין הספורט La Rambla. הוא נבחר לפרלמנט הספרדי כנציג של “השמאל הרפובליקני של קטלוניה” (Esquerra Republicana de Catalunya או ERC) בשנת 1931, עמדה בה יחזיק עד יום הירצחו.
מאמציו של סוניול עבור ה-ERC לא הפריעו לו למלא את חובותיו כלפי המועדון, וב-27 ליולי 1935 הוא נבחר לנשיא מועדון הכדורגל ברצלונה. העונה הבאה התבררה כעונה מרגשת עבור המועדון, כשהקבוצה זכתה באליפות קטלוניה והפסידה בקרב צמוד ומותח במפגש בגמר הגביע הספרדי מול ריאל מדריד שהונהגה על-ידי ריקארדו זאמורה (על שמו נקרא עכשיו “פרס זאמורה לשוערים”). התפרצות מלחמת האזרחים הספרדית ב-17 ליולי 1936 קטעה למעשה את הקצב הטבעי של הכדורגל במדינה, ולבסוף גם תחרוץ את גורלו של נשיא המועדון הקטלוני.
בעת תפקידו כנציגה של ה-ERC ושל העקרון הרפובליקני שכעת מצא את עצמו במלחמה עם הפאשיזם של פרנקו, סוניול עזב את ברצלונה בתחילת חודש אוגוסט לוולנסיה, ואחרי עצירה קצרה המשיך למדריד. מהלך זה התברר כהחלטה לא נבונה: כבירת המדינה, מדריד הפכה שדה-קרב לוהט עבור הצדדים הנאבקים, וכבר אז שני הצדדים הלוחמים החלו בפעולות איבה האחד נגד השני באזור. המכונית הפקידותית של סוניול עזבה את ולנסיה כשעליה מתנוססים הן דגל הרפובליקה והן דגל קטלוניה, ויש בסיס סביר להניח שכך גם נשארה בזמן שנסעה ועברה דרך הסיירה גווארדרמה המשקיפה למדריד. הלוחמה בגבעות השאירה אחריה כיסים של כוחות רפובליקנים ופאשיסטים המפוזרים באקראיות, ולסוניול שיחק מזל רע ביותר כאשר נעצר דווקא על-ידי הפאשיסטים, שללא-ספק זיהו מיד את הדגלים המתנוססים מרכבו. יש מעט פרטים בדוקים לגבי נקודת העצירה של מכוניתו, אבל מה שידוע זה שסוניול לא הגיע באותו יום למדריד, ולא יגיע לעולם.
החדשות על נשיא המועדון לא הגיעו לברצלונה עד לשבוע מאוחר יותר, כשדיווחים סותרים על מותו או כליאתו גרמו לשערורייה גדולה. שום מחווה לאחר נפילתו של הנשיא לא בוצעה עד לנובמבר 1939, לאחר ניצחון הפאשיסטים וסיום פעולות האיבה. המשטר של פרנקו סלד נמרצות מקטלוניה, ונגד כל מה שקשור בה והוּבל קמפיין רשמי לטינוף שמו-הטוב של סוניול, שם הוא תוייג כ”אנטי-ספרדי”, וחלה במהלכו התעלמות מוחלטת מכל תרומותיו למעדון.
הקבר המאולתר של סוניול בפאתי מדריד
ז’וזפ סוניול היה רק אחד מקורבנות מלחמת האזרחים בספרד, אבל ההתנקשות בחייו סימנה את לידתו של מועדון הכדורגל של ברצלונה כמקור להתנגדות למשטר החדש. בהיותו כבר מקור לחוסר-שקט עבור המשטר של פרימו דה ריברה, המועדון יבלה את העשורים הבאים תחת ידו הנוקשה של פרנסיסקו פרנקו, שתיעב את כל מה שהמועדון בא לייצג.
