סעו 15 דקות דרומה מג’ירונה ותמצאו את עצמך מוקפים בשטחים תעשייתיים עם מבנים נמוכים ליד שדה התעופה של העיר – אך אם תפנו בכביש קטן לכיוון מערב, הנוף ישתנה באופן מידי.
הניגוד כל כך בולט, שלרגע אתם מרגישים שנכנסתם לשיר, או העולם הדמיוני שתיאר ג’.ר.ר. טולקין בסיפורי “שר הטבעות” ו”ההוביט”: אחו ירוק מוקף גבעות געשיות, כבישים צרים המתפתלים ביניהם כשבצדיהם פרגים פראיים. אין תנועה של רכבים. מקום שליו לחיים איטיים.
באמצע הים השליו הזה שוכן הכפר אסטניול, עם אוכלוסייה של 195 תושבים. כן, 195 תושבים.
זה המקום בו גדל פאו קובארסי עד גיל 11, כשהצטרף לאקדמיה של ברצלונה, במרחק של כשעה וחצי נסיעה משם. שש שנים לאחר מכן, הוא עדיין מתגורר בבניין המרכזי של אקדמיית לה מאסיה, אך הוא ממשיך לקרוא לאסטניול “בית”.
זה נשמע הזוי, אבל רק בינואר 24 עשה הבלם, אז בן 16, את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הראשונה, כאשר נכנס כמחליף בשמינית גמר גביע המלך נגד סלמנקה מהליגה השלישית.
מאז, הוא לא הביט לאחור.
השוואות לקודמיו בברצלונה כמו ג’רארד פיקה וקרלס פויול אינן רחוקות מהמציאות.
קובארסי ערך את הופעת הבכורה שלו בלה ליגה ב-21 בינואר, יום לפני שמלאו לו 17, והמשיך לשחק 24 פעמים עבור ברצלונה במהלך המחצית השנייה של העונה תוך כדי שהוא הופך לבורג חשוב בקבוצה של המאמן דאז, צ’אבי.
הוא עשה את צעדיו הראשונים בליגת האלופות בגומלין של שמינית הגמר נגד נאפולי במרץ, שם רשם הופעה נהדרת מול החלוץ המוערך של האיטלקים, ויקטור אוסימן — לא רבים מקבלים את תואר השחקן המצטיין במשחק הבכורה שלהם בזירה האירופית. לאחר מכן, במשחק הראשון של רבע הגמר נגד פאריס סן ז’רמן, הוא גם התמודד בכבוד מול קיליאן אמבפה.
כשבארסה יצאה למגרש בפארק דה פראנס, חלק מאוהדי פאריס ביציעים כיוונו לעברם קריאות גנאי. קובארסי עמד שם מחייך, ידיו בכיסים, ואף הצליח לצחוק. בסופו של דבר, הוא היה עדיין נער בן 17 שהיה אמור לשחק בשטח עוין, באחד הבמות הגדולות ביותר בכדורגל העולמי, נגד אמבפה.
אבל באותו לילה, אמבפה היה שקט, הודות למאמציהם של קובארסי, ז’ול קונדה ורונאלד אראוחו. בכל פעם שקובארסי התמודד מול אמבפה, הוא עשה זאת באותה רוגע שהפגין לפני המשחק — מצב רוח שנטוע בשורשיו ובחינוכו.
השקט של אסטניול, ושל משפחה שניהלה במשך דורות את עסק הנגרות שלה שם, עובר בעורקיו של בחור צעיר שנראה שאינו מושפע מהעלייה המטאורית שלו לתהילה ספורטיבית. הרוגע הזה חשוב גם למשחק של קובארסי. האופן שבו הוא משחק בלי למהר, כאילו, בסופו של דבר, כדורגל הוא רק משחק והוא רק ילד שבא ליהנות. הוא לוקח את הזמן עם הכדור וכמעט ולא מוסר מסירות רעות.
בתי המגורים של אסטניול מפוזרים ברחבי אזור גדול. את מה שאתם תכנו “מרכז הכפר”, הוא בסה״כ כנסייה קטנה, בית אחד, מסעדה וחנות הנגרות של משפחת קובארסי. במרכז האוסף הזה של הבניינים יש כיכר שבה הילדים המקומיים מתאספים לשחק. זה עולם רחוק מאוד מהזוהר של הכדורגל העולמי.
אלברט וג’ודית הם הבעלים של המסעדה הזו,ל׳ארסט. הם גרו בג’ירונה, אך לאחר מגפת הקורונה בשנת 2020, החליטו לעבור לחיים שקטים יותר. עכשיו הם גרים ליד חנות הנגרות של משפחת קובארסי.
“רוברט, אביו של פאו, הוא עובד קשה”, אומר אלברט. “הוא מתעורר כל יום ב-7 בבוקר ומדליק את המכונה בסדנה שלו. זו מכונה רועשת ולפעמים היא מעירה אותי. אבל אני תמיד נוקם… אני מביא מגש של שוקשוס (מאפה ממולא בקרם קטלאני, מטוגן ומצופה סוכר) שאנחנו מכינים במסעדה ומשאיר אותם בפתח ביתם”, ממשיך אלברט עם חיוך על פניו, ומסביר שהוא עושה זאת כי הוא יודע שאביו של פאו בדיאטה ולכן לא אמור לאכול ממתקים כאלה.
הוא וג’ודית מסתדרים היטב עם משפחת קובארסי. הם מתארים את הוריו של פאו כאנשים חרוצים ושכנים טובים מאוד, כאלה שתמיד שם אם קורה משהו. “אי אפשר לומר זאת על כל השכנים”, אומרת ג’ודית, בעוד אלברט מתלוצץ ומתלונן שרוברט “שר נורא”.
אלברט אומר שפאו חוזר לעיירה לעיתים קרובות, מתי שהוא יכול, ושניתן לראותו נושא חבילות עצים כדי לעזור לאביו בעסק המשפחתי. הוא אומר בביטחון שהנער אינו ה”שחקן הצעיר הטיפוסי” שיכול “לסטות מהדרך”, שהסביבה בה גדל לא תאפשר זאת.
למרות שבנם בן ה-17 כבר שחקן בקבוצה הבוגרת של ברצלונה, רוברט וג’ודית לא הפסיקו לעשות את מה שעשו כל חייהם: להיות נגרים. גם הם התמודדו עם לא מעט, כולל “צונאמי תקשורתי” שליווה את העלייה המרשימה של פאו לקבוצה הבוגרת. הם מעריכים את ההתעניינות בו אך מעדיפים להישאר מחוץ לאור הזרקורים.
באסטניול אין מגרש כדורגל. הקבוצה הראשונה של קובארסי בתור ילד הייתה מבוססת בעיירה וילאברייאש הסמוכה, שנמצאת בפאתי ג’ירונה. זה גם המקום שבו למד בבית הספר היסודי. בגיל שמונה, הסקאוטרים של ג’ירונה שמעו על הבלם המוכשר והביאו אותו לאקדמיה שלהם. ואז, בשנת 2018, כשהיה בן 11, הגיעו אליו מנהלי אקדמיית הנוער של ברצלונה, ג’ורדי ראורה ואורלי אלטאמירה.
״שמענו עליו מאחד מהסקאוטים הרבים שהיו לנו פזורים ברחבי קטלוניה״, מספר רורה. ״קיבלנו מידע שג’ירונה מחזיקה בבלם מבטיח והלכנו לצפות בו כמה פעמים. הפעם האחרונה הייתה בטורניר שנערך בקורנייה דה לוברגאט, דרום מערבית לברצלונה. החלטנו לפנות להוריו ולהסביר להם על הפרויקט הספורטיבי של ברצלונה; מה היה לנו בראש ולמה רצינו להחתים אותו. זה היה רגע מפתח לכך שהוא הגיע אלינו״.
״נושא הבלמים היה תמיד אתגר עבורנו. לשחק כבלם בברצלונה זה לא כמו לשחק כבלם במקום אחר. זה תפקיד שדורש הרבה, בעיקר כי ברצלונה לרוב משחקת במחצית של היריב, ויש הרבה מרחב מאחור שצריך להגן עליו. אתה צריך להגן על הרבה שטח, מה שמוביל להרבה מצבי אחד על אחד קשים. אתה צריך להיות מהיר מאוד עם קריאת משחק מצוינת״.
״בנוסף, לבלמים יש אחריות רבה בתחילת המהלכים ההתקפיים. תמיד חיפשנו שחקנים צעירים עם שליטה טובה בכדור, שיודעים למסור היטב, ושיודעים לבצע מסירות ארוכות לעומק. לפאו, בנוסף לכל זה, היו יכולות הגנה מצוינות. הוא היה מאוד רציני, חזק, עם משחק ראש טוב והבנה של מושגים הגנתיים – וזה משהו שקשה מאוד למצוא״.
ראורה אומר שברצלונה הופתעה גם מהבגרות שמצאו אצל קובארסי, אפילו כשהיה בן 11 בלבד. ״הוא ילד מאוד בוגר לגילו, מאוד חכם. הוא אולי מעט מופנם. פעמים רבות אמרתי לו לצחוק קצת, שזה רק כדורגל. הוא היה ילד מאוד ממוקד, עם הרבה רצון ללמוד ולהשתפר. זה אולי נראה מובן מאליו, אבל לא כל שחקן צעיר יש את זה״.
אלברט פוץ׳ היה אחד מהמאמנים הראשונים של קובארסי בברצלונה, בעונת 2019-2020, בקטגוריה של גילאי 12.
״הזיכרון הראשון שיש לי מפאו הוא מלפני שאימנתי אותו בכלל״, מספר פוץ׳: ״הוא הגיע בעונת 2018-2019 כילד בסגל קבוצת ילדים א׳ הבכירה (מתחת לגיל 11). במשחק נגד סנט אנדראו, הייתה פעולה שבה חלוץ יריב נשאר לבד ופאו ביצע עליו עבירה מחוץ לרחבה. הוא קיבל כרטיס אדום ישיר, משהו נדיר מאוד במשחקים של ילדים כל כך צעירים״.
״כשהילד בגיל הזה מקבל כרטיס אדום, הם בדרך כלל מאוד נסערים, צועקים ואפילו בוכים. הרגשות שלהם גואים. אבל פאו קיבל את זה כחלק מהמשחק. הוא יצא כל כך בשלווה והתחיל לצפות מהצד. זו הייתה תמונה של שחקן שכמה צעדים לפני כולם במונחים של בגרות״.
קובארסי, כמו חברו לקבוצה בן ה-17, לאמין יאמאל, הוא כעת חלק בלתי נפרד מהקבוצה הבוגרת של ברצלונה. שניהם הרשימו את הצופים בקור הרוח וביכולתם להתמודד עם הלחצים של הכדורגל העולמי. לאמין היה חלק מנבחרת ספרד שזכתה באליפות אירופה ביולי. קובארסי זכה בזהב באולימפיאדת פאריס כמה שבועות לאחר מכן.
איך ייתכן שהם מגלים כל כך הרבה בגרות בגיל כזה? פוץ׳ מאמין ששינוי באופן שבו משחקים כדורגל נוער הוא חלק מהתשובה.
״הרבה השתנה ברמת השורשים״, אומר פוץ׳: ״כיום יש כל כך הרבה טורנירים שמסוקרים בתקשורת וזמינים לצפייה ברשתות החברתיות, כך שהם כבר גדלים עם רמה מסוימת של הכרה, גם אם היא בקנה מידה קטן. הם מתרגלים לזה מוקדם יותר״.
״הלחצים ברמת העילית כפולים כמובן ובהרבה, אבל כבר יש להם בסיס שממנו הם יכולים לבצע את הקפיצה״.
