המשימה הושלמה: יוצאים לפגרת הנבחרות עם 6 נקודות בשני מחזורי הליגה הראשונים. אך כמו תמיד אצל בארסה, אי אפשר להיות שקטים.
בחירת ההרכב של ארנסטו ואלוורדה היא, לכל הפחות, מעניינת. זה מתחיל בכך שהוא עדיין משתמש בסרג’י רוברטו כמגן ימני, אף על פי שעומדים לרשותו הן נלסון סמדו והן אלייש וידאל. יותר מכך, הבחירה שלו להציב את רוברטו כמגן כשדווקא אלייש פותח כקיצוני עושה עוול לרוברטו בפרט ולכל המשחק שלנו דרך אגף ימין בכלל. למרות העונה המלאה כמגן ימני, רוברטו לא הגיע לרמה הנדרשת ממגן במועדון שלנו, והמיקום בו הוא חייב לשחק בימים אלו הוא במרכז המגרש, בשיתוף פעולה עם הקשרים ושחקני ההתקפה. ראינו היטב אתמול שבניית המשחק דרך הצד הימני הייתה לא מוצלחת לרוב. גם כשמסי נדד ימינה, היה לא מעט חוסר תיאום בין שלושת השחקנים, ומעט מאוד מצבים הגיעו משם.
עוד סוגייה חשובה לגבי ההרכב שוואלוורדה העלה למגרש הוא הצבתו של מסי כחלוץ מזויף, כמו בימים שלפני לואיס סוארס. גם פה נעשה עוול למישהו – והפעם מדובר בפאקו אלקאסר, החלוץ הטבעי המחליף של סוארס. מסי פותח במרכז ההתקפה, וכשיש בשני האגפים שחקנים כדאולופאו ווידאל, אנחנו רואים שיש מחסור חמור ברגל מסיימת. מלבד מסי, השחקן היחיד שניסה לאיים על השער במשך זמן רב היה ג’רארד דאולופאו. מסי ככל הנראה הכי אוהב לשחק שם באמצע, אבל כשאין שחקנים שיעשו תנועה מהאגפים למרכז כדי לתפוס את החלל שהוא עושה, כשהקשרים מאחוריו עייפים וכבדים יותר מאי פעם ולא בונים יחד עמו את ההתקפה בצורה מסודרת ויעילה, כל שנותר לנו הוא לצפות במסי ב”משחק חלש” או “לא מרוכז מספיק”. אני כותב במרכאות כי בכל זאת, התרומה וההשפעה של מסי גם ביום “חלש” הן קריטיות.
לא משנה איך נסובב את זה, זה היה משחק שברצלונה הייתה חייבת לנצח בו. בהסתכלות על מה שאלאבס עברה בקיץ רואים שהיא נחלשה, ושום דבר מלבד ניצחון לא היה מתקבל על הדעת. במחצית הראשונה דברים לא הלכו בכיוון הזה. ברצלונה הניעה כדור בסבלנות, שלטה במשחק, אבל היצירתיות לקתה בחסר. אינייסטה האהוב והיקר חזר להרכב אחרי הפציעה שלו, אבל משהו שם לא מתחבר הכי טוב. כל טעות במרכז המגרש, והיו לא מעט כאלה לשלישיית הקישור שלנו, עלתה בתגובת נגד מהירה. אחד מאיבודי הכדור הובילו למצב הנפלא של אלאבס, שבמזל רב טר שטגן עצר ומנע מהמארחת לעלות ליתרון. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לו הבעיטה הזו הייתה נכנסת. לא תמיד נוכל ליהנות מרשלנות כזו בבעיטה של החלוץ התורן. אם לא די במשחק החלש של ברצלונה בהתקפה, ההדיפה של פאצ’קו לבעיטת העונשין הרעה מאוד של מסי נתנה למקומיים דחיפת ביטחון, והתחילה להתבסס תחושת חוסר אונים מהמשחק שלנו.
למרבה שמחתנו, נמצאה הפרצה זמן לא רב לתוך המחצית השנייה. מי אם לא מסי, שהכול מונח על כתפיו (או יותר נכון רגליו) בימים אלה יותר מאי פעם. דווקא כשמסי נכנס לעשור הרביעי בחייו, כשמובן לכולנו שהוא חייב קבוצה תחרותית ואיכותית מסביבו כדי לנצל את שנותיו האחרונות כשחקן הקבוצה, אנחנו רואים שהקבוצה תלויה ביכולותיו יותר ויותר. הוא נאלץ להיות גם הקשר המצטיין שלנו וגם החלוץ המצטיין שלנו. ואלוורדה יהיה חייב למצוא דרך להוריד מהתלות בו, אבל קשה לראות איך יעשה זאת עם חומר הגלם הנוכחי. גם עם דמבלה, גם עם סוארס כשיר. בתחילת הקיץ הסגל זעק “חיזוק לקישור” ונכון להיום קיבלנו רק פאוליניו. פאוליניו הוא שחקן שאני כרגע לא רוצה לראותו משחק כלל והתעצבנתי כשעלה לשחק, אך עדיין אני מחזיק תקווה שיאכיל את כולם כובעים. הסיכויים לכך קלושים, אך קיימים. כפי שדברים מצטיירים, ואלוורדה הולך לשחק עם מערך 4-2-3-1 עם בוסקטס ופאוליניו ביחד. נטישה של מערך ה-4-3-3 ההתקפי, המפורסם והוותיק שלנו תהיה חייבת להיות מוצדקת מאוד, עם תוצאות טובות תוך זמן קצר, אחרת אני לא רואה שום סיבה לזרוק לפח עוד עיקרון של בארסה האהובה שלנו.
אחרי השער הראשון ירד הלחץ מברצלונה והיא שיחקה משוחרר יותר. השער השני לא איחר לבוא, הודות לטעות של בלם היריבה ומיקום טוב של המחליף פאקו אלקאסר – ששיחק גם הפעם באגף ולא במרכז. היה נחמד גם לראות את דניס סוארס פעיל ומעורב, אולם תמיד חסר לו הגרוש ללירה.
בקושי החלה הליגה, וכבר אנו יוצאים לפגרת נבחרות בת שבועיים. לאחר מכן מחכה לנו היריבה העירונית והארורה, אספניול. יהיה לא קל.
ההרכב:
טר שטגן
רוברטו, פיקה, אומטיטי, אלבה
ראקיטיץ’, בוסקטס, אינייסטה (פאוליניו)
אלייש (אלקאסר), מסי, דאולופאו (דניס)
