כואב הלב עד מאוד. הפציעה של אלייש וידאל פשוט נוראית ומזעזעת ומאפילה על כל אירוע אחר שקרה אתמול. בשנייה שראיתי את זה קורה, הדרך בה הצביע על הרגל – מיד הבנתי שמדובר בשבר או פריקה, קמתי ועזבתי את הטלוויזיה. אני לא מסוגל לראות דברים כאלה. הם מחרידים אותי. כמה שניות לאחר מכן התחלתי למלמל “למה? למה? למה?”. למה דווקא אלייש וידאל, מכל השחקנים בעולם? דווקא אחרי שלואיס אנריקה הוריד את האגו שלו ומצא מקום לסלוח לאלייש, דווקא אחרי חודש של משחקים לא רעים בכלל עם תרומה התקפית מכובדת. דווקא כשנראה שדברים מסתדרים, בא תאו הארור וניפץ לרסיסים את כל התקוות והמחשבות החיוביות שהיו לנו. חוסר צדק כזה ענק, ונותר לנו כעת לאחל החלמה מהירה לאלייש, שלפי הצפי ייעדר חמישה חודשים, משמע הוא יחזור לכשירות במהלך פגרת הקיץ הקרובה.
מבחינה מקצועית אין הרבה מה לומר על המשחק הזה. הבלאוגרנס שלטו במשחק מהרגע הראשון וניסו לפרוץ מערך הגנתי במיוחד של החבורה של מאוריסיו פלגרינו. אותו תאו ארור שנכנס באלייש היה עלול לסבך אותנו בענק במחצית הראשונה. הוא עבר באזור החצי את לוקה דין והסתער כמעט בודד לעבר השער, אלא שלמזלנו הרב טר שטגן היה במקום כדי לקחת את הבעיטה הרשלנית שלו. אחרי 38 דקות של משחק נפרץ הסכר במהלך כדורגל יפה, אלייש בישל לסוארס את הראשון במשחק. כעבור כמה דקות ניימאר גלגל את השני אחרי מתנה של השוער פאצ’קו. במחצית השנייה דפורטיבו אלאבס התפרקה ובטווח זמן של 8 דקות הקטלאנים הבקיעו 4 שערים. 6 – 0 מהדהד וחזק שמהווה הן נקמה על ההפסד בקאמפ נואו והן הצהרת כוונות לקראת גמר הגביע.
עד הפציעה של אלייש חווינו חגיגה של כדורגל וזה מצער מאוד שכך הערב הזה צריך להיזכר, במקום לשמוח על כך שהבקענו שישייה, שמרנו על רשת נקייה ואפילו ראינו דקות של סרג’י רוברטו כקשר ולא כמגן. המאבק בשלוש המסגרות קשה מאוד בלאו הכי, וכעת בלי אלייש, שהעניק לקבוצה אפשרויות טקטיות מעניינות וחשובות, יהיה קשה אף יותר. אין כמעט זמן לנוח בפברואר האיום – מחרתיים כבר משחקים בפריז נגד פ.ס.ז’ החזקה, ובעוד שבוע מארחים את לגאנס בקאמפ נואו, ללא בוסקטס שספג צהוב חמישי.
ההרכב:
טר שטגן
אלייש, אומטיטי (אלבה), מתייה, דין
ראקיטיץ’, בוסקטס (אינייסטה), גומש (רוברטו)
מסי, סוארס, ניימאר