בארסה העפילה לגמר גביע המלך בסיומו של משחק מבהיל, מפחיד ומסחרר במיוחד בקאמפ נואו. לדעתי כל אוהד בארסה חווה ערבוב ענק של רגשות במהלך המשחק. ראינו לא פחות מ-3 אדומים, פנדל שנבעט לשמיים, שער שוויון מאוחר, שער חוקי שנפסל, בעיטה חופשית שכמעט שברה את המשקוף. כל זה למרות תוצאה מאוד נוחה במשחק הראשון בוויסנטה קלדרון, שבכל מקרה אחר הייתה הופכת את הגומלין לפרוטוקול, אבל לא מול חבורת הלוחמים של דייגו סימאונה, שהפכו כמעט כל דקה במשחק אמש לרכבת הרים מהסיוטים הגדולים ביותר.
המשחק התחיל בקצב גבוה מאוד לטובתה של אתלטיקו מדריד, שעלתה בהרכב התקפי במיוחד. היא הייתה הקבוצה הטובה יותר בפתיחת המשחק, בעוד בארסה נראיתה אובדת עצות, לא מעט בגלל עבודה לקויה של הקשרים שלנו – גומש, ראקיטיץ’, דניס וגם טוראן שהחליף את ניימאר המושעה. היינו על סף ספיגה במספר הזדמנויות, כשהטובה מביניהן הייתה הבעיטה של קראסקו במתפרצת. סילסן היה במקום הנכון להדוף אותה. אחרי כ-20 דקות הקצב נרגע ובארסה הרגישה יותר בנוח. מהלך אלמותי נוסף של מסי, בו היתל במספר שחקני אתלטיקו, הסתיים בבעיטה שמויה הדף היישר לרגליו של לואיס סוארס, שגלגל את השער הראשון במשחק.
אתלטיקו לא ויתרה במחצית השנייה, עשתה חילוף התקפי, וגם בלי גודין שנפצע היא נשארה בהילוך גבוה, אבל לא הייתה מאיימת במיוחד. סרג’י רוברטו קפץ בצורה לא חכמה בכלל, עם רגל למעלה, על פיליפה לואיס וראה כרטיס צהוב שני. אלייש, שכבר עמד לעלות למשחק, נותר בסופו של דבר על הספסל כל המשחק. במקום זאת נכנס מסצ’ראנו כמגן ימני, אלתור לא חזק במיוחד. מול 10 שחקנים אתלטיקו קיבלה ביטחון והיא סיכנה יותר ויותר את השער של סילסן. למעשה, זמן קצר אחרי זה גריזמן הבקיע שער שנפסל בטענת נבדל שנראית לפי הצילומים לא מוצדקת – אך ראוי להדגיש שבמהירות של הכדור, ועם התנועה הנגדית של השחקנים, זה בלתי אפשרי לקבוע דבר כזה ברגע האמת.
אחרי כמה דקות של לחץ, קראסקו קיבל את הצהוב השני על פגיעה לא מוצלחת בארדה טוראן, וכשמספר השחקנים היה מאוזן, בארסה העזה לתקוף יותר. מסי כמעט סגר את הסיפור עם בעיטה חופשית מרהיבה שננעצה במשקוף. עשר דקות לסיום ואתלטיקו מדריד קיבלה פנדל אחרי עבירה של פיקה ברחבה. סילסן, עם החיוך הקסום וקר הרוח הזה פה בתמונה, כישף את גאמיירו שבעט את הכדור חזק וגבוה מדי. סילסן נתן משחק די טוב ורגוע, אולי רגוע מדי. מלבדו גם אומטיטי היה איתן מאוד בהגנה ואחראי הרבה פעמים על מניעת שערים, אולי נקודת האור היחידה במשחק. למרות זאת, ספגנו שער חוקי למהדרין רק שתי דקות אחרי הפנדל המדובר, והלחץ על השער שלנו היה עצום. עוד בעיטה, עוד הרמה, עוד מצב נייח. התקפי לב בסיטונאות, וכדי להפוך את העסק לכואב יותר לואיס סוארס הורחק בצהוב שני בדקה ה-89. 5 דקות תוספת זמן. עד שהכדור היה אצלנו ומסי כדרר לעבר ההתקפה, פיליפה לואיס קיצץ את רגליו מאחור, ובמקום לראות אדום בעצמו, קיבל רק צהוב. יותר מחצי מתוספת מהזמן בוזבזה על ויכוחים ושטויות אחרות, כמו העפת הכדור של בוסקטס, ובתום 96 דקות נשרקה שריקת הסיום, בארסה עלתה לגמר מספר 39.
זה היה משחק לא קל בכלל שיצאנו ממנו בשן ובעין. הרבה שיערות הלבינו בו, ללא ספק, אבל מה שחשוב זה שהצלחנו לעלות לגמר. כמו שני המשחקים האחרונים, נגד בילבאו ונגד אותה הקבוצה בוויסנטה קלדרון, ראינו משחק לא טוב במיוחד של הקבוצה, ולמרות זאת היא הצליחה לעמוד במשימתה. יש לנו הרבה סיבות לדאגה עם איך שהקבוצה נראית, לא מצליחה לשלוט במשחק, לא מצליחה להרגיע, לא מצליחה להגן. מנגד, עם החזרה של בוסקטס ואינייסטה יש גם שתי סיבות להיות אופטימיים. איתם השליטה במרכז המגרש צריכה להיות טובה יותר. כעת עם ההעפלה לגמר יש לבארסה הזדמנות פז לזכות בגביע שלישי ברציפות, הישג שלא נראה כמותו מאז שנות ה-50.
ההרכב:
סילסן
רוברטו, פיקה, אומטיטי, אלבה
ראקיטיץ’ (אינייסטה), גומש, דניס (מסצ’ראנו)
מסי, סוארס, טוראן (בוסקטס)
