מזל של אלופה. בארסה השיגה ניצחון חשוב מול ולנסיה נפלאה בקאמפ נואו הודות לשערים של סוארס ואומטיטי. ניצחון שמקרב את הקבוצה משמעותית לעבר זכייה באליפות, ובמקביל שובר את השיא של רצף משחקים ללא הפסד בליגה הספרדית.
בארסה ניצחה במשחק הזה למרות יכולת לא טובה ולמרות מזל רב עם ההחטאות של ולנסיה. בייחוד במחצית הראשונה, ולנסיה בראשות גדש ייצרה מצבים רבים וטובים, טר שטגן נאלץ להתמתח (פעם אחת כיפר על טעות איומה שלו עצמו), גם פיקה – שפלרטט עם צהוב שני וגם פה יש קצת מזל – נקרא להציל את המולדת כחיפוי על אומטיטי. בכנות, אני הייתי פסימי לגמרי לגבי המשחק הזה והניצחון בו, לא משנה איך, הוא לא מובן מאליו. מבחינה נפשית זה אתגר קשה מאוד להתאושש מהדחה כה כואבת וראינו זאת לפני שנתיים נגד אותה יריבה. בדרך לא דרך, כמו פעמים רבות במהלך העונה, המטרה הושגה. המזל הולך עם הטובים.
זה באופנה היום לתת בראש לארנסטו ואלוורדה. אני לא אוהב את זה. צריך לזכור ולהזכיר פעם אחר פעם איך דמיינו את העונה הזו בתחילתה. ואלוורדה אחראי באחוזים רבים לכך שהקבוצה מובילה בגאון את הליגה בה משחקת הקבוצה עם הסגל העמוק והמרשים בעולם. הציון הכללי שלו הוא טוב מאוד. הוא עשה דברים טובים רבים, וכמו כל דבר, היו לו גם דברים לא מעטים שהיה אפשר לעשות הרבה יותר טוב; חלק מהאוהדים יתנו להם משקל גדול יותר וחלק פחות. למשל, בסעיף “שיתוף צעירים” נראה שהוא נכשל טוטאלית, אך צריך לזכור שיש במועדון בעיה מבנית בנושא זה. הסעיף של “כדורגל מלהיב” חורה במיוחד לאוהדי בארסה, משהו שלא נראה באף קבוצה אחרת. לדעתי, הנקודה החשובה ביותר, שהנזק בה גם היה ממשי רק לפני כמה ימים, היא הנושא של חלוקת הדקות וניהול הסגל. השחקנים הגיעו לחודש המאני טיים עם הלשון בחוץ, היכולת נפגעה וגם חווינו הדחה מפתיעה, בלשון המעטה. גם במשחק אמש הייתה לכך הדגמה עם סחיטה של אינייסטה (אפשר לומר גם פיקה ובוסקטס) וייבוש משהו של דמבלה, דניס סוארס וסמדו שנכנסו מאוחר מאוד או פאקו אלקאסר שלא שותף כלל. פיזור העומס כראוי היה יכול לגרום לחודש הזה להיראות אחרת לגמרי עבורנו, אך ככל הנראה המרדף אחרי השיא והזהירות של ואלוורדה סנוורו אותו במידת מה.
מבחינתי, קוטיניו היה השחקן המשמעותי והמוביל של הקבוצה מהרגע הראשון במשחק ועד שהוחלף. מעבר לשני הבישולים הנפלאים, הוא היה דומיננטי מאוד בשני צדי המגרש – למרות המעמד של כוכב, הוא לא התבייש לעזור בהגנה. הוא לא פחד ליזום ולקחת אחריות, נע מעלה ומטה במורד האגף הימני, עמדה שזרה לו יש להזכיר. נותר רק לדמיין איך בארסה הייתה נראית בליגת האלופות עמו העונה, ולפנטז איך תיראה בעונה הבאה…
השער של אומטיטי לא משכיח משחק לא טוב שלו, ולא בפעם הראשונה בחודשים האחרונים. גם נגד רומא, בשני המשחקים, היה לא טוב. מאז הדיבורים על הארכת החוזה היכולת שלו הידרדרה משמעותית. הוא אחד הגורמים להדחה הכואבת של בארסה, וזה פשוט חבל מאוד, כי ביום טוב שלו הוא מהבלמים הטובים בעולם. אפשר להעביר ביקורת על פאוליניו על אוטומט, אבל אני כבר די עייפתי מזה. רק אומר שלבחור הזה יש חלק גדול באובדן הדרך והכדורגל המלהיב של הקבוצה. נתפלל שעם שחקנים כמו ארתור ורכש נוסף בגזרה הזאת נראה כדורגל חיובי יותר.
כאילו לא כואב לנו מספיק, אינייסטה רומז בצורה עבה מדי שהוא יעזוב אותנו בסוף העונה. העיניים נרטבות רק מהמחשבה על זה, אז ביום עצמו? נהר שלם ייווצר. עצוב, גם ברגעים האחרונים לפני הכרעת האליפות, אנו צריכים להתעסק בדברים כואבים כאלה. אני חושב שיש קונצנזוס, כולנו חושבים שסאן אנדרס צריך להישאר ושהוא יוכל לתרום לנו עוד עונה. רק שהוא לא שומע את תחינותינו… Quédate, quédate.
בשבוע הקרוב שני משחקים קשים מאוד מחכים לבארסה. בערב יום הזיכרון מבקרים אצל סלטה ויגו ובשבת גמר הגביע נגד סביליה. בהצלחה לנו.
ההרכב:
טר שטגן
אלבה, אומטיטי, פיקה, רוברטו (סמדו)
אינייסטה (דניס), פאוליניו, בוסקטס, קוטיניו (דמבלה)
סוארס, מסי