תרבחו ותסעדו. במקביל לחגיגות המימונה במדינתנו הקטנה, האוהדים בקאמפ נואו חגגו ניצחון ליגה נוסף. ניצחון 3 – 1 על לגאנס משלושער של מסי, שבזכותו בארסה משווה שיא בן 38 שנים, 38 מחזורי ליגה רצופים ללא הפסד. לפני הדרבי של מדריד, בארסה ניצבת בראש הטבלה בהפרש 12 נקודות מאתלטיקו ו-16 מריאל מדריד.
אני רוצה להתחיל עם משהו קצת לא קשור, ברשותכם (טוב, לא שאני צריך לבקש את רשותכם, זה הסיקור שלי…). לתדהמת רבים, אני חצי מרוקאי, ואף על פי כן עד אתמול לא הייתי באף מימונה ב-27 שנות חיי (שגם זה לתדהמת לא מעטים). מסתבר שלא כל המרוקאים חוגגים את המסורת הזו. אני באופן אישי מעולם לא הרגשתי צורך מיוחד להיות במימונה, ואף פעם לא הבנתי את הבדיחות של אשכנזים שמתחננים לקבל הזמנה למימונה. אתמול, חברים אוהדי בארסה הזמינו אותנו לביתם לחגוג ולראות את המשחק, ואני כמובן הסכמתי. את כל זה אני מספר לכם כדי לומר, בשורה התחתונה, שהיה די קשה להתרכז במשחק תוך כדי אכילת עוגיות מרציפן, מופלטות וספינג’ ועם מוזיקה מסורתית בווליום גבוה ברקע.
קצת מציק שלמרות שלושער קסום של מסי (משהו מאוד לא מובן מאליו בשנים האחרונות), בוער בי לרטון לגבי כמה נקודות במשחק. בסיקור הקודם דיברתי על איך עומס המשחקים והעדר הרוטציות פוגעים בכושר של השחקנים שלנו ומסכנים את בארסה בדיוק ברגעי השיא. הצבתו של מסי בהרכב היא על גבול הפלילי. ראינו היטב איך הוא תופס את הירך, שומעים שהוא מתלונן על אי-נוחות. הדבר האחרון שאנו צריכים עכשיו זה שוב לראות את מסי מדדה על המגרש ומסתיר פציעה כמו בימים הקשים של 2013. בנוסף לו, גם פיקה עם הבעיות המתמשכות בברך ולואיס סוארס, במשחק שבהחלט ירצה לשכוח עם החטאה מזעזעת ותרומה קטנה למשחק, היו ראויים לקבל מנוחה. ואלוורדה בהחלט מוציא מאיתנו צקצוקים בבחירת ההרכב ובחילופים המאוחרים שלו.
המחצית הראשונה הייתה טובה מאוד, הקבוצה שלטה וייצרה מצבים נאים. הרגיש שבקצב שדברים מתפתחים, ואלוורדה יוכל להוציא את מסי בשלב מוקדם יחסית. אלא שהקבוצה הורידה את הרגל מהגז במחצית השנייה, נרדמה, נרגעה, ולגאנס ניצלה זאת היטב עם שער מצמק. הפאניקה נכנסה לפעולה, ואלוורדה זרק למים את אנדרס ולאו נשאר עד סוף המשחק. השער השלישי שלו הוא בגדר אליה וקוץ בה, בסופו של דבר.
כמובן, יש נקודות חיוביות רבות. אני ממש לא רוצה להישמע שלילי מדי, אלא רק להציף דברים שחשוב שייאמרו בין צהלה אחת לשנייה. אני רוצה לשבח פעם נוספת את ראקיטיץ’, שבהעדרו של בוסקטס ולצדו של גומש עושה עבודה נפלאה. הוא לא מוערך דיו בכדורגל העולמי וזה חורה לי. גם גומש עבד בשקט וזאת מחמאה לא קטנה. נלסון סמדו חזר מפציעה לשני משחקים די מרשימים בהרכב, כולי תקווה שוואלוורדה יידע להשתמש בו יותר בהמשך הדרך. גם ורמאלן נעדר מעל לחודש אבל לא הראה סימני חלודה כלל. קוטיניו ודמבלה כל אחד עם בישול למסי. החיבור שלהם עם מסי הוא עניין קריטי להצלחת הקבוצה בעתיד, כי הפוטנציאל שלהם בשמיים. לשניהם יש המון מה ללמוד במשחק שלהם, כל אחד בהיבטים שלו, אך אצל שניהם ניכר שהם יכולים לשפר את השליטה בקצב: מתי להאיץ את המשחק, מתי להאט, איך להניע כדור וברגע המושלם לדחוף קדימה.
איך פיקה אמר? “אם הם לא יעשו פאסיו, לא אוכל לישון בלילה.” תעשו לי טובה עם כל הדיבורים האלה על מסדר כבוד בקלאסיקו. זה ממש לא מעניין אותי. אני בכלל מרגיש שלא נגיע במצב להיות ראויים לפאסיו, אבל גם אם כן, באמת מה שחשוב לנו זה אם ריאל מדריד תעשה לנו אחד כזה? זידאן וחבורת הנאמנים שלו ימציאו תירוצים לא נכונים ופייק ניוז כדי לא לעשות את זה, שיהיה להם לבריאות עם חוסר הכבוד למסורת הספרדית. אף יותר מזה, אני מפחד שלא ננצח את המשחק הזה ואולי גם נפסיד, בדיוק כמו שיונייטד של מוריניו תקעה אצבע בעין של פפ עם הדרבי אמש (מקווה שהבנתם את הרפרנס). הבה נתמקד במה שחשוב וזה להתקדם צעד אחר צעד לעבר האליפות, בלי קשר למה שהיריבות מתחתינו עושות.
ממשיכים לדהור קדימה. ביום שלישי הגומלין ברומא, אחריו ולנסיה תתארח בקאמפ נואו. שיהיה לכולם שבוע טוב, שמח ופורה.
ההרכב:
טר שטגן
רוברטו (אלבה), ורמאלן, פיקה, סמדו
קוטיניו (אינייסטה), גומש, ראקיטיץ’, דמבלה (דניס)
סוארס, מסי
