מאניטה! בארסה האהובה שלנו ניפקה לנו עוד קלאסיקו חלומי שננצור בלבנו לנצח, עוד תוצאה היסטורית שאין מספיק סופרלטיבים ומילים במילון כדי לתאר את תחושת הסיפוק הפסיכית שנולדת ממשחק שכזה. קוטיניו כבש ראשון, סוארס היה גיבור הערב עם שלושער, וארתורו וידאל חתם את התוצאה מול הקבוצה שהוא שונא כמו אחרון הקולס.
משחק אגדי, תוצאה אגדית – משהו שאף אחד לא ציפה לו, בטח בלי מסי, וגם אם ריאל מדריד לא בכושר בתקופה האחרונה. בארסה שיחקה מצוין במשך רוב שלבי המשחק ומה שהופך את הניצחון הזה למחשמל חושים הרבה יותר זה רבע השעה שבה איבדנו את השליטה ונדמה שהאורחת עומדת להפוך את התוצאה או לכל הפחות להשוות. הכדור של מודריץ’ שפגע בקורה – מספיק עוד 2.6 ס”מ שמאלה וזה שוויון, ולכו תדעו לאן המשחק מתפתח. כזה הוא הכדורגל, תמיד אמרתי ותמיד אומר זאת. הרגעים של האימה הטהורה, הם אלו שהכפילו ושלשו את האושר העילאי בהמשך, ובסוף נתקפנו רעב לעוד ועוד שערים – תביאו את הרביעי, את החמישי, את השישי!
סוארס מצטרף לרשימה מכובדת ומצומצמת של שחקנים שכבשו שלושער בקלאסיקו במדינו, ומדהים לחשוב שזה היה יכול להיות בקלות רביעייה וחמישייה עם הקורה ובעיטת העקרב. האורוגוואי תפס את קדמת הבמה בהעדרו של השחקן הגדול בעולם והציג את אחת ההופעות הגדולות ביותר לחלוץ בהיסטוריית המפגשים בין שני המועדונים האלה. הוריד את הזקן ואיתו הוריד איזה שנתיים, או שאולי לידת בנו השלישי הייתה עבורו כמו לידה מחדש… המספידים צריכים לבקש סליחה.
ארתור שחקן ענק. הכניסה שלו להרכב הקבוצה החל מטוטנהאם היא כמו ברכה משמיים. הוא היה החתיכה החסרה בהרכב שלנו, העניק לו את האיזון שנדרש: קוטיניו חופשי יותר למעלה, ראקיטיץ’ ובוסקטס מקבלים פרטנר משלים בקישור. לפעמים קל לנו ליפול על שחקן בודד שחווה משחק לא טוב או משחקים לא טובים, ואחד הבולטים שבכך הוא ראקיטיץ’. יש לזכור שכדורגל הוא משחק קבוצתי והיכולת של שחקן, ברוב המקרים, תלויה בחבריו לקבוצה ויותר מכך במי שמשחקים בסמוך לו. אין שום פלא שראקיטיץ’ חוזר להראות את הצד הטוב שלו, וחייבים גם להוקיר תודה לקוסם הקרואטי שהיה פנומנלי בקלאסיקו הזה עם מסירות נפלאות ועזרה מעולה בלחץ ובהגנה. ארתור מצוין לא רק כי הוא עושה את תפקידו נאמנה אלא כי הוא עוזר לאחרים סביבו לתפקד טוב יותר.
מדהים לחשוב שהוא וחברים ביטלו כמעט לחלוטין את הקישור האימתני של ריאל מדריד בראשות קרוס ומודריץ’, מדהים לחשוב שזה הקלאסיקו הראשון שלו, במשחקים הראשונים שלו באירופה. השליטה של בארסה בקישור, ההיבט החזק של ריאל מדריד בשנים האחרונות ובטח בגרסה של לופטגי, היא הנקודה המדהימה ביותר במשחק והיא זו שהולידה את הניצחון.
כמובן, המשחק לא היה מושלם והתייחסתי לכך גם לפני כן פה. ההצבה של ראפיניה בהרכב הייתה סיכון שהתברר כמוצדק, כשהברזילאי פישל כמעט בכל מהלך שלו עם הכדור והתרומה שלו הייתה שלילית. החילוף שלו זעק לשמיים, על אחת כמה וכמה כשריאל מדריד הייתה קרובה להשוות. למזלנו, ארנסטו ואלוורדה ביצע את החילופים הנדרשים לפני שהיה מאוחר מדי. המטרה הראשונית הייתה להוציא את ראפיניה, אך מעבר לכך הכניסות של סמדו תחילה ולאחריו דמבלה היו המכות ששברו את ריאל מדריד. סרג’י רוברטו, גם כמגן וגם כקיצוני, עשה נפלאות והבישולים לסוארס הם חותמת לכך. אלבה שרף את אגף שמאל ועשה לנאצ’ו את המוות, וביחד עם דמבלה בסוף המשחק זה היה הרבה יותר מדי עבורו. החילוף השלישי והאחרון, וידאל, יותר אנטי-מדרידיסטה מרוב האוהדים בעולם והעובדה שדווקא הוא חתום על המאניטה היא פרייסלס.
אמרתי זאת גם אחרי אינטר, שוואלוורדה אמר בצדק שעל החיסרון של מסי כל הקבוצה צריכה לפצות עם עבודה קשה – זה קרה גם ברביעי וגם אמש. כשכל אחד מהשחקנים לוקח על עצמו יותר אחריות, כשכולם עובדים כיחידה מלוכדת, הכוח שלנו עצום והתוצאות בהתאם. עם או בלי מסי – עם או בלי אומטיטי, שאיכשהו ההעדרות שלו נשכחת קצת עם התצוגות הטובות של פיקה ושל מחליפו לאנגלה – בדרך משחק כזו: קבוצתית, לוחצת, רעבה, מתאמצת – אפשר להגיע להישגים יפים מאוד.
בימים כאלה רצוי לברך ולזכור, ברוך הדיוס שעשני בלאוגרנה. תיהנו מהיום הזה, תיהנו, קולס יקרים. שיהיה לכולם המשך שבוע נפלא!
ההרכב:
טר שטגן
אלבה, לאנגלה, פיקה, רוברטו
ארתור (וידאל), בוסקטס, ראקיטיץ’
קוטיניו (דמבלה), סוארס, ראפיניה (סמדו)
