היסטוריה. בארסה עשתה היסטוריה. בארסה עשתה את האמא של כל הקאמבקים, הרמונטאדה הגדולה בהיסטוריה. אף קבוצה בהיסטוריית ליגת האלופות לא הצליחה לחזור מפיגור ארבעה שערים, עד שהגיעה בארסה הזו. זה עדיין בלתי נתפס גם שלושה ימים אחרי. התחושה היא כמו חלום שמתמשך ימים שלמים. האופוריה לא יורדת. החיוך לא יורד מהפנים. היו כאלה שהאמינו במהפך, זה נכון, אבל זה באמת נראה כמשימה בלתי אפשרית, כמבצע שנועד רק לפנטזיונרים הגדולים ביותר. לא ולא. בארסה עשתה את זה, וגם אם אשלוף את מיטב המילים בשפה העברית, זה לא יהיה די טוב כדי לתאר את האירוע הזה.
אין טעם לתאר בפרטים את מה שהלך במשחק. בארסה עלתה שוב עם המערך החדש שלה, כשהנקודות הבולטות הן שסרג’י רוברטו, גומש ואלבה בחוץ, בעוד מסצ’ראנו, ראפיניה וראקיטיץ’ בפנים. בארסה הייתה נחושה ותוקפנית במיוחד מהרגע הראשון וזה היה המפתח לשלושת השערים הראשונים. בארסה פשוט חנקה את פריז בעוצמה מירבית, לא הותירה לה אף סיכוי לחבר שתי מסירות וכל הזמן איימה על השער. השער של קבאני הוציא הרבה רוח מהמפרשים של בארסה. אם הצלחנו להבקיע 3 שערים בשעה, איך נצליח בחצי שעה לעשות זאת? השעון התקדם והתקדם והתחיל להרגיש שהסיפור נגמר, עד שהגיעה החופשית של ניימאר, הפנדל ולבסוף השער של סרג’י רוברטו, ששחרר מיני רעידת אדמה בקאמפ נואו; שהפך את החלום למציאות, את הבלתי אפשרי לאפשרי. אין דברים כאלה. פסיכדליה אמיתית.
דבר ראשון אני רוצה להצדיע לחבורת הלוחמים באדום כחול, על כך שהאמינו במהפך, על כך שבאו בגישה המתאימה: רעב, תשוקה, מאמץ, הקרבה, לחימה. הקבוצה נראיתה מאוד לא טוב יותר מחצי עונה, וחלק גדול מהמהפך במפגש עם פ.ס.ז’ מגיע בעצם מהמהפך בגישה וביכולת של הקבוצה בשבועיים האחרונים. מקבוצה שנראית כדועכת לקבוצה נמרצת ורעננה. לואיס אנריקה הוא האחראי הראשי לכך. הוא הפיק לקחים ויישם אותם בקבוצה אחרי ההפסד הכואב בפריז. מגיעה לו הרבה ביקורת על כך שהביא את הקבוצה מלכתחילה למצב עגום העונה, אך כרגע הוא ראוי להרבה מחמאות על הובלת השינוי הראוי בקבוצה הזו, ונקווה שזה ימשיך גם במאבק על האליפות ובשלבים המתקדמים בליגת האלופות.
מבין השחקנים, אני חושב שאין ספק שהראשון שיש לציין הוא ניימאר. ניימאר התרוצץ לאורך האגף ולא הפסיק לנסות, גם במצב של 3 – 1 שגרם להרבה מאיתנו לאבד תקווה. הבעיטה החופשית שלו החזירה את התקווה, הוא כבש את השער החמישי בפנדל ולקינוח הקפיץ פנימה את הכדור שרוברטו הבקיע. הרבה יאמרו שלמסי היה משחק חלש, אך קל לשכוח את המסירה שלו שהובילה לפנדל השני, קל להתעלם מהעובדה שלקח על עצמו 3-4 שומרים וכך פינה שטחים לשחקנים באגפים כמו ניימאר וראפיניה. כל הקבוצה הייתה אחראית על החנק של פ.ס.ז’, אבל מי שבלט מעל כולם הוא בוסקטס, התמנון מבאדיה עצר כמות עצומה של מתקפות והיה משמעותי בדחיפה קדימה. צריך לפרגן לכולם במשחק הזה. כולם אחראים על התצוגה הנפלאה של הקבוצה, ואני מצטער שאינני מתייחס לכל אחד ואחד מהם.
האושר שההישג הזה מביא לנו הוא כה עצום, ששום ציקצוקים לגבי “טעויות שיפוט” לא צריכים להזיז אותנו במילימטר. גם אם החלטות השופט היו מוטעות – והן לא כפי שמומחי שיפוט וסרטונים מראים בבירור – בסופו של דבר השופט לא הכניס לרשת שישה שערים, לא החטיא את המצבים של פריז, לא מנע מהם להתמסר, לא מנע מהם לשמור. כל ניסיון לגרור אותנו לדיון על השיפוט במשחק הזה מקטין מהנוקאאוט הענק שבארסה נתנה לפריז על המגרש. בארסה עשתה היסטוריה, חברים יקרים, ואנו צריכים ליהנות ממנו כמה שאפשר!
ההרכב:
טר שטגן
מסצ’ראנו, פיקה, אומטיטי
ראקיטיץ’ (גומש), בוסקטס, אינייסטה (טוראן)
מסי
ראפיניה (רוברטו), סוארס, ניימאר
