3 חודשים לתוך העונה הזאת, אני חושב שאפשר לתמצת את בארסה הזאת של קומאן במשפט אחד: ״היא קבוצה שיחסית יודעת מה לעשות כשהיא עם הכדור, והיא יחסית חסרת מושג מה לעשות בלעדיו״.
אוסאסונה היא יריבה נוחה למדי והדרדלה המוקדמת של ברית׳וויט + הרקטה של גריזמן אילצו אותה לצאת קדימה ולהישאר חשופה מאחור במה שהפך להיות משחק מהנה ללא הגנות. ללא השער מוקדם, סביר להניח שהיינו רואים שחזור של התסריט מסוף העונה שעברה, בו בארסה זורקת דברים על הבונקר ומקווה לטוב.
אז בארסה הזאת יודעת יחסית מה לעשות עם הכדור. ראינו את זה גם בהפסדים העונה בהם החניכים של קומאן כן הגיעו למצבים בגלל שיש איכות התקפית לא רעה בכלל מקדימה. כשיש שטחים לנוע אליהם בלי הצטופפות מאחור של היריבה, הכישרון יכול עוד יותר לבוא לידי ביטוי. זה היה כיף לראות את התנועה לעומק של ברית׳וויט וגריזמן אמש עם המסירות החותכות של מסי – על התנועה הזאת בין הקווים קומאן עדיין מפנטז בלילה כשהוא מרייר על ממפיס דפאיי.
ובארסה הזאת יחסית חסרת מושג מה לעשות בלי הכדור. הקישור עדיין נחתך בגלל מיקום ראשוני לא טוב ומשחק הלחץ הוא בעיקר על גבול הספורדי-מביך. אוסאסונה הגיעה די בקלות לרחבה ואני לא מחדש לכם כלום בטרנד הזה שצפוי להמשיך איתנו לאורך כל העונה, אלא אם כן קומאן ושרודר ישלפו איזה שפן טקטי חדש מהכובע.
דינמו קייב ואוסאסונה הן עדיין לא מדד בשביל לקבוע שאוסקר מינגסה הוא פויול הבא, אבל בשביל בלם פלסטר רוצטיוני הוא שיחק בסדר גמור, ואין מה לעשות, כשמדובר בשחקן בית, מתאהבים ברומנטיקה ונוטים להתעלם מכל הכוכביות האלה של האיבודים, במיוחד כשהוא נמצא בתקופת החסד שלו. תנו לאוהדים קצת זמן ויצלבו גם אותו.
דינמו קייב ואוסאסונה הן עדיין לא מדד בשביל לקבוע שגריזמן חזר לעצמו והופס הוא שווה כל יורו מה-135,000,000 שהושקעו בו + העמלות לספר והמשפחה + השכר המוגזם. נחמד מאות לראות את הגולאסו שלו ואת זה שהוא נלחם, חצי בישל ואפילו עשה דריבל מרשים באמצע. הלוואי שזה יוסיף לו ביטחון באופן כללי ושנוכל איכשהו כן להנות מהרכש הסאב אופטימלי הזה בלשון המעטה.
ליאו מסי היה מצוין אתמול, גם בסטנדרטים שלו. הדריבלים, מסירות המפתח (כדורים משוגעים לאלבה שלצערנו לא נספרים בסטטיסטיקה היבשה) וסוף סוף, שער אחרי דריבל: סימן ההיכר שלו. בכל זאת, מדובר בשחקן שכבש הכי הרבה שערים בהיסטוריה אחרי שיצר לעצמו את המצב באמצעות דריבל.
והמחווה ההיא למארדונה, מרגשת. והעובדה שמדובר בחולצה שדייגו לבש בעצמו ומסי הסתובב איתה לאורך כל המשחק בלי שאף אחד ידע, בכלל מעלה את זה לגבהים אחרים. התמונה כבר נכנסה להיסטוריה. אייקונית.
יש משהו מאוד מרגש לשחק ביום ההולדת של המועדון, במיוחד כשמציינים עשור למאניטה ההיא – אחד הלילות המאושרים בחיי. זה גורם לכל אחד מאיתנו להעריך עוד יותר את מה שחווינו כשאנחנו מתרפקים על הוידאו הנוסטלגי בשידור של קרלס מרטינס, שוב ושוב ושוב. כל אחד מאיתנו יודע היטב איפה הוא היה באותו ערב משוגע, עד לרמת הדקה.
זאת בארסה, היא תרים אותך לגבהים שלא היכרת והיא גם תרסק לך את הלב. לפעמים זה קורה במרווח זמן של שנים, לפעמים זה קורה במרווח זמן של כמה ימים. וכמו עש שנמשך לאור, אנחנו חוזרים שוב ושוב, שמחים, בוכים, מתעצבנים על הדקות של ריקי, מקללים את ברתומאו ועדיין חוזרים. אהבה כזאת לא מחליפים.
מזל טוב בארסה.
