טלטלה. בסיום משחק רווי אירועים המוליכה והסגנית נפרדו בתיקו ששומר על ההפרש ביניהן על 4 נקודות, אבל משמח את שתי המדרידאיות שהתקרבו קצת לפסגה והמרחק בין בארסה לבינן עומד כיום על 8 נקודות. זה היה משחק עונה לכל דבר, משחק שבוחן את שתי הקבוצות, שלכל אחת מהן היה מה להוכיח. בארסה כקבוצה שמשחקת לא במיטבה אך מוציאה תוצאות מעולות, וולנסיה כקבוצה שמשחקת מלהיב אך יש לה הרבה מה להוכיח.
בארסה שיחקה די טוב במחצית הראשונה, בטח כשמתחשבים בגודל היריבה ובאיכות שלה. משחק הלחץ של בארסה חנק את ולנסיה. אף על פי כן, בארסה לא שיחקה מספיק טוב, אם במשך כל המשחק בארסה ייצרה פחות או יותר מצב אחד טוב באמת וזהו השער של אלבה. אני לא מתייחס לשער הפסול של מסי. זה לא היה מצב טוב. זו הייתה מתנה ענקית מהשוער, שהשופט אכן גזל. המיקוד של הרבה אוהדים יהיה הטעות הזו של השופט, אך בעיניי אין שום טעם לבכות על כך, כמו שנגד מאלגה, לוקה דין עבר את הקו וגם את זה לא אהבתי. בסופו של דבר, אני מאמין שעם השליטה שלה והסגירות המצוינות, בארסה הייתה יכולה גם ליזום יותר ולהגיע למצבים טובים יותר במהלך המשחק, ואנו לא צריכים להיות תלויים בהחלטה של השופט כדי להכריע משחק.
בטח ובטח כשמסתכלים על ההחלשות העצומה במחצית השנייה. ולנסיה נכנסה הרבה יותר טוב למחצית הזו, מצאה שטחים רבים, בעיקר באגף הימני של ראקיטיץ’ וסמדו, במשחק כללי חלש שלו, ששניהם התרשלו בסגירה בשער של ולנסיה. למזלנו הרב, מסי בעוד רגע של גאונות יצר יש מאין ובישל לאלבה את שער השוויון, ששומר עלינו במרחק 4 נקודות מוולנסיה.
זהו תיקו שבהחלט אפשר להסתפק בו. לפני המשחק הרבה אוהדים חששו מ”התפוצצות הבועה” שבארסה יצרה העונה עם הניצחונות הלא מרשימים, היה חשש שוולנסיה, עם ההתלהבות שלה, עם המומנטום החיובי, עם הקהל החם מאוד, תצליח לנצח את בארסה ואפילו ליצור זעזוע מסוים. לשמחתנו, בארסה עלתה למשחק והראתה אופי חזק. משפט שמתאים לברנדן רוג’רס לומר, אבל כך זה הרגיש. ואלוורדה הראה שלמרות כל הפציעות והחיסורים, הוא הכין את הקבוצה היטב למשחק. ככל שהמשחק התפתח, עם השער שנפסל וגם אחרי השער של ולנסיה, התחושה שנוצרה הייתה שדווקא בארסה ראויה לניצחון. בסוף המשחק יש תחושת פספוס. הפוך לגמרי מאיך שניגשנו למשחק.
העניין הוא שהמשימה לנצח את ולנסיה הופכת להרבה יותר קשה כשהחלוץ המרכזי שלך מבלה יותר בנבדל או רחוק באגף מאשר במרכז הרחבה. תרומתו למשחק מסתכמת בבעיטה אחת וחביבה מהאוויר. כבר אמרנו זאת יותר מפעם, סוארס מוכרח לחזור ליכולת הטובה שלו אם אנו רוצים להוציא משהו מהעונה הזו, ואתמול ראינו כמה זה מסובך וחסר סיכוי כשהוא מבזבז הזדמנויות עם הנבדלים שלו או פשוט לא נמצא במקום המתאים כשצריך אותו. גם מסי לא כבש שער כבר כמות די גבוהה של דקות וזה מתחיל להדאיג קלות.
פאוליניו ראוי למחמאות על המשחק שלו. הפעם שיחק הרבה יותר בקישור מאשר במשחקים הקודמים וזה מה שבארסה הייתה צריכה. הוא כיסה שטחים רבים, היה פעיל בכל חלק במגרש ועזר לדחוף את הקבוצה קדימה בהרבה מקרים.
תשבוחות מגיעות גם, כמובן, לסמואל אומטיטי, החומה הצרפתית שהרגיש לפעמים שהוא משחק כמו 3 בלמים בו זמנית, והוא אחראי עיקרי לצמצום הסכנה המטורפת שמהווים שחקני ההתקפה המלהיבים של ולנסיה – זאזה, רודריגו, סולר וגדש. ראוי לציין שהוא שיחק בצד ימין, כשוורמאלן יצא מהפריזר כדי לשחק בצד שמאל, וזה בהחלט השפיע על המשחק של הקבוצה בכלל ושל סמי בפרט. ורמאלן לא שיחק רע, הוא לא אשם בשער והוא כן עמד די טוב במשימות ההגנתיות שלו, אבל אין לי ספק שהמצב הכללי היה הרבה יותר טוב עם פיקה או עם מסצ’ראנו. בנוסף, משחק טוב או רע של ורמאלן לא צריך לשנות את המסקנה שהוא לא היה אמור להישאר בקבוצה. אי אפשר לבנות על רגלי הזכוכית שלו לעונה שלמה. מרלון היה יכול להישאר במקומו בקלות.
הפנים תמיד קדימה. אחרי התיקו הזה בארסה תוכל לנוח קצת לקראת גומלין הגביע נגד מורסיה, ואז סלטה ויגו תתארח בקאמפ נואו. הקלאסיקו קרב ובא והמחשבות מתחילות לגלוש לשם. עם המחצית הראשונה של בארסה ועם החזרה לכשירות של שחקנים חשובים כמו רוברטו ומסצ’ראנו אפשר להיות אופטימיים יותר.
ההרכב:
טר שטגן
סמדו, אומטיטי, ורמאלן, אלבה
ראקיטיץ’ (דאולופאו), בוסקטס, פאוליניו, אינייסטה (דניס סוארס)
מסי, סוארס
