בדקות הסיום של המשחק אמש, הראש כבר הריץ את הכותרת במאניה “לכל דבר טוב יש סוף” והגוף הכין את עצמו ל Meltdown הקלאסי של חלק מאוהדי בארסה ששולחים את המאמן הביתה, שוחטים כל שחקן ובוכים כמה מר גורלם. ואז הגיע סווארס, ו-55 שניות לאחר מכן, הגיע מסי, וקבע 2-2 שמשנה לחלוטין את כל הנרטיב של המשחק הזה. מטרגדיה של משחק, לתוצאה של “אופי”, ו”מסי הגדול” כפי שתאהב התקשורת לציין.
זה לא חדש שבארסה משחקת גרוע אחרי פגרת נבחרות, זה משהו שקיים בקבוצה מאז שאני מכיר אותה ונובע מהכמות הגדולה של הליגיונרים שהמועדון מחזיק בשירותיו. סביליה היא קבוצה נהדרת, ובניגוד להערכה של ואלוורדה עצמו והתקשורת, מונטלה לא ביצע שום רוטציות לפני באיירן והלך על כל הקופה.
אתמול המחסור בקצב משחק אצל בארסה והמומנטום של סביליה (שהתאמנה למשחק כמעט ללא ההעדרות של שחקנים בסגל שלה), בא לידי ביטוי מובהק במגרש. ראקיטיץ’ יכול לשמש כקשר אחורי נגד קבוצות מרכז טבלה ומטה, הוא לא יכול להתמודד מול קישור איכותי כמו של סביליה. כמות הפעמים בהם בארסה נחתכה אמש באמצע הייתה עצומה. פיקה ואומטיטי כמעט ולא התמודדו עם מצבים כאלה כשהם שיחקו יחד וזה היה די מחריד לעיניים של כל אוהד בארסה. ואלוורדה ציין אחרי המשחק שהקבוצה הייתה אובדת עצות בפיגור 0-2 כי זה היא לא רגילה למצב כזה.
קולקטיבית, בארסה שיחקה רע. ממש רע. ואלוורדה המשיך להתעקש על דאבל פיבוט בדמותם של ראקיטיץ’ ופאוליניו וזה בא לידי ביטוי על הדשא. לא לראקיטיץ’ ובטח לא לפאוליניו יש את קריאת המשחק של בוסקטס, ומול קישור שמניע כדור בנגיעה אחת ושובר קווי לחץ, העיניים שלי דיממו. בעיניי הכל מתחיל בקישור וממנו הלאה, ואמש הקישור של סביליה היה בכמה רמות מעל הקישור שלנו. השינוי המבורך החל עם היציאה של פאוליניו והכניסה של דניס סווארס. אני לא ציפיתי לניסים מדניס אחרי חודשיים בפריזר (המשחק האחרון שלו היה בינואר נגד סלטה ויגו בגביע), אבל הילד לקח את ההזדמנות בידיים ודחף קדימה בלי הפסקה. והיה עוד ילד נצחי אחר, ההוא עם הספרה ’10’, שבחצי שעה של משחק ו-50 אחוז כשירות עדיין שווה יותר מכל שחקן אחר. הוא רשם משחק בינוני למדי, איבד כדורים, לא רשם ספרינטים מויתרים שעלולים להוביל לקרע, אבל הספיק בנגיעה אחת לשנות נרטיב של משחק, ולהרים את הקבוצה מנטלית לקראת המשחק נגד רומא ביום רביעי.
אה, כן, וגם לגרום לכם להעיר את השכנים בצרחות. בפעם המי יודע כמה.
