רמון בסה כתב לעיתון “אל פאיס” על הפרידה הכואבת מיוהאן קרויף, אחד האירועים הכואבים של 2016. הקטע מתורגם לפניכם.
זה לא קל להתרגל להיעדרות של יוהאן קרויף.
לדבריו של רומאריו על הכדורגל מסתכלים דרך העיניים של קרויף. ניתן לראות שככל ששמים לב יותר למשחק, התמונה נעשית נוסטלגית, או אם תרצו, רומנטית. כאילו המשחק נעצר, אף על פי שהשחקנים לא מפסיקים לרוץ אפילו לא בקאמפ נואו.
דבר נוסף שמעודד הוא שהוציאו ספרים רבים אודות חייו, חלקם מאוד חושפניים כמו הספר “בארסה שלי בשחור ולבן (El meu Barça en blanc i negre) של צלם העיתונות חביאר ואלס. ואלס מספר על ראיון שני למרטה קברה הקטלאני מעיתון L’Esportiu בו נכתב על המשמעות של הצניעות של קרויף.
“פעם הוא ביקש ממני 400 עותקים של תמונה ואני מסרתי לו אותם עם קבלה..הוא לקח אותם והשאיר אותי עם הקבלה ביד. כמה ימים אחר כך הוא התקשר אליי כדי להגיד ‘אם אתה רוצה מחר אני הולך לרחבת הקרח בפלאו עם המשפחה.’ עשיתי הרבה תמונות ומכרתי אותם בהרבה יותר כסף מזה שהופיע בקבלה של העותקים.”
וזה מנחם לדעת שיש לוחות שנה שמעוררים את היצירה הגדולה של קרויף. לא מזמן הוזכר הגול שלו למיגליטו ריינה בקאמפ נואו ובמאי 2017 חוגגים 25 שנה לוומבלי ולזכייה של גביע אירופה מצד בארסה. ההישגים של קבוצת החלומות ושל המכונה הכתומה היו כל כך ידועים שלעולם לא יישכחו בבארסה, באייאקס וגם לא בהולנד. אמנם מסי יעזור להחיות אותם מחדש, כמו שכבר קרה עם הפנדל הלא ישיר שבעט נגד סלטה, שחזור של זה שיצרו קרויף וחספר אולסן ב-1982.
בסופו של דבר הכול ספוג מקרויף וממי עוד אם לא מזה שהכי פחות חיקה אותו משחק, מדבר ומאמן, מיישם הגיון מכריע של מרחב וזמן, מסכם מעגל: הכדורגל הוא שאלה של מהירות ולחץ, של שנייה ושל סנטימטר, של טכניקה וכישרון. כך הגן עליו גם כמאמן וגם כשחקן. עם דרישות ונחישות כל כך עצומות שמפחידות את הכדורגלנים עצמם, שהיום כבר הפכו למנהלים מקצועיים בעולם, בלה ליגה ובפרימייר ליגה. לאוסביו יוצא השם של קרויף כששואלים אותו על ריאל ואין “קרויפיסיטה” קיצוני יותר גוארדיולה, כיום מאמן של סיטי ובעבר של באיירן של בקנבאואר.
גוארדיולה היה צריך לבקר מדי פעם את קרויף ב”אל מונטניה” מסביב למשחק גולף ושולחן של המסעדה המצוינת של משפחת פונט, חואן ורוברט, שוחחו על האבולוציה של הכדורגל, החיים ובארסה. והשיחה זרמה בנעימות כי קרויף הפך להיות מומחה, אידאולוג אוניברסלי אל מול הטקטיקות הנוצרות, סבא נכבד, אוהב וקרוב, משעשע, מסוגל אפילו לצחוק על האויבים שבהם התעלל בלי רחמים או הפסקת אש, אפילו עם מעט יהירות שנדרשה לתחרותיות הטובה ביותר, כשהיה ה”בוס” של הקאמפ נואו.
כמו גוארדיולה היו רבים שהלכו למפגשים שלו וכבר ידעו שקרויף יגיד להם למה היה להם את אותו מבט כמו שלו והם הבינו את המשחק בדרך זהה באמסטרדם ובברצלונה. וכן, למרות הכול, כולם היו צריכים לראות ולשמוע, להשתתף כל שנה באותו תאריך כדי לוודא שהם במקום הנכון. קרויף, בסופו של דבר, הפך לאפשרי את מה שנראה בלתי אפשרי אחרי שהשיג שהולנד תנצח במונדיאל 74 למרות שהפסיד בגמר עם גרמניה.
לא נראה מקרי שקרויף מת באותה שנה שבה מת מוחמד עלי. שניהם היו ייחודים, מהפכניים, אוניברסליים וכריזמטיים. בלתי אפשרי שלא להנציח אותם כי היצירה שלהם כל כך עצומה שבכל יום יש סיבה לזכור אותם. דבר אחד זה להסתכל על הכדורגל מהעיניים של קרויף ודבר אחר זה לחוות אותו בלעדיו, בלי הראש ובלי הלב שלו, בלי החברה שלו והבלי הרגש של יוהאן.