הראיון המלא של מסי לחורחה ולדאנו

“לפני שנולדתי היו לנו שני אחים בנים וההורים שלי חיכו לילדה, אבא שלי היה משוכנע שזאת הולכת להיות בת, כבר היה להם שם שהם בחרו והכל”.
ההתחלה שלו: “עזבתי את המשפחה והחברים שלי כדי לנסוע לברצלונה, זה היה שינוי יוצא דופן, בברצלונה התבגרתי המון, למדתי המון. להגיע לברצלונה היה שינוי חריג, ברמה האישית ואפילו מבחינת כדורגל. בארגנטינה, כשהתאמנו, היה מעט פוקוס על הכדור. הפוקוס היה בריצה. בברצלונה כל ההתמקדות היא בעבודה על הכדור”.


“דרך המשחק שלי לא השתנתה מאז שהייתי קטן. אני כל הזמן מנסה להשתפר בכמה מהאספקטים, אבל את מה שקיבלתי, אלוהים נתן לי, אין לי ספקות. תמיד ניסיתי להתפתח יום אחר יום, אבל הדרך נשארה אותו הדבר. הייתי בן 4 או 5 והיה לי אותו סגנון שהיה לי כשגדלתי, הכישרון שלי המשיך לצמוח. אני תמיד אומר שזה בא לי טבעי”.

“גדלתי עם הכדור מאז שאני יכול לזכור את עצמי. מאז שהייתי בן שנתיים, אבא שלי אומר. תמיד שיחקתי והשתוללתי עם בני הדודים שלי והאחים הגדולים שלי בשכונה, האחים שלי לא היו נותנים לי כי הייתי קטן אבל רציתי לשחק איתם, אמרתי שלא ארשה לעצמי לעזוב רק בגלל פער הגילאים. הייתי כל כך עצבני, כל הריבים שלי היו על זה. השתגעתי בלבעוט את הכדור על הקיר. ביליתי את הילדות שלי ברחוב. הרחובות לימדו אותי המון. עזבתי אותם צעיר, אבל למדתי הרבה לפני. היום להתעסק בכדורגל כל היום זה קשה מאוד”.

“הכדורגל השתנה מאוד. הכל יותר ויותר טקטי, מאז שאתה ילד מכריחים אותך לשחק בדרך אחת, מהר, במרחק קליק אחד בלבד, מלמדים אותך לנעול את עצמך. הכדורגל יהיה יותר מורכב וטקטי. אתה לא רואה כדורגל ברחובות יותר. אני חושב שזה קשה כבר לראות שחקן אחר מהשאר, יוצא מגדר הרגיל. כי מאז שאתה ילד הם גורמים לך לשחק בצורה מסוימת.

היום, לראות ילד בן 10 או 11 משחק ברחוב זה קשה מאוד. בנוסף לחרדה חברתית, היום יש לך עוד הרבה דברים כמו פלייסטיישן, אינטרנט, יש משחקים, אייפד וכו’…”

על סבתא שלו: “שיחקנו במועדון שכונתי, ביום האימון בילינו שם את היום עם המשפחה, וגם בימי המשחק. תמיד הלכנו עם כל המשפחה, אבל לפעמים סבתא שלי לקחה אותנו, היא אף פעם לא החמיצה אפילו אחד. באחד מהימים ילד אחד היה חסר והיא שכנעה אותם לתת לי לשחק, למרות שהייתי קטן יותר”.

“לא, אני לא הבנתי שאני מיוחד מאז שהייתי צעיר. אני פשוט שיחקתי והשמועה התפשטה. הקולות היו באים מכל מקום, אנשים היו מגיעים ממקומות אחרים כדי לצפות בי משחק עם הכדור, אבל לא הייתי מבין מה זה, רק רציתי לנצח, לכבוש שערים ולהנות”.

“הייתי די עצלן בבית הספר. זה תמיד היה לי קשה, אבל למרות זאת, התנהגתי יפה. המורים אהבו אותי אבל נהגו לאיים עליי דרך כדורגל. אם יהיה לי ציון רע במבחן או התנהגות רעה בכיתה, הם יאסרו עליי לשחק כדורגל. וזה הכריח אותי לעשות עבודה טובה בבית ספר”.

“כשהייתי בן 7 צפיתי במשחקים של ניואלס, נהגתי ללכת עם אבא שלי, דוד שלי ואחיי למגרש. התחלתי לשחק שם כשהייתי בן 8 עד גיל 12. התחלתי את הטיפול שלי בגיל 11 בארגנטינה. ברוסאריו, עבור ניואלס, זה היה יקר מדי, ואבא שלי עשה כל מה שהוא היה יכול עם העבודה שהייתה לו. זה היה מסובך מאוד.

ניגשתי לריבר פלייט למבחן, להתאמן, עם ילדים גדולים יותר בשלוש שנים, ואז הם ביקשו ממני לחזור. כשחזרתי, כבשתי 4 שערים במשחק. אבל הייתי צריך לדאוג לטיפול, הם אמרו לי שהם ישלמו על הטיפול אבל שאני צריך לקבל את האישור מניואלס. אפילו לא ניסיתי כי ידעתי שזה בלתי אפשרי”.



“כשהצטרפתי לברצלונה, זה היה נהדר עבורי להיות שם. הייתי שם 15 יום למבחנים. הם נתנו לי בגדים, נעליים והכל, התחלתי להתאמן ואפילו באימון הם נתנו לי כדור משלי כדי שאוכל להתחמם. מעולם לא ראיתי דבר כזה לפני כן. הייתי המום”.

“ההסתגלות לברצלונה הייתה קשה בחדר ההלבשה, אבל ברגע שעליתי למגרש כל הבעיות נעלמו. התגעגעתי לצאת לרחוב ולשחק כמו שהתרגלתי לעשות בארגנטינה. הייתי הולך לבית הספר מתשע עד אחת, אוכל בלה מאסיה, מתאמן ואז חוזר הביתה. גרתי עם משפחתי אבל ביליתי את ימיי בלה מאסיה.

עברתי שנה קשה מאוד, לא יכולתי לשחק במשך שישה חודשים וכשחזרתי, נפצעתי שוב לעוד 3 חודשים. אח שלי חזר לארגנטינה, היו לו חיים שם ואחותי הקטנה הייתה בת 6 או 7 ולא הסתגלה טוב, אמא שלי הייתה באה והולכת לארגנטינה כל הזמן כי הם לא יכלו להסתגל. עזבנו את המשפחה וזה היה קשה. נשארנו כאן לבד ואבא שלי שאל אותי אם אני רוצה לחזור לארגנטינה אבל כבר קיבלתי את ההחלטה הכי קשה, שהיא לעזוב ולהגיע לכאן. וכבר באמת השתלבתי והתרגלתי לברצלונה. זאת הייתה תקופה קשה, באופן מסוים הרגשתי שזו אשמתי שנפרדנו אחד מהשני, היו לי רגשות אשם אבל לא ראיתי שום אפשרות אחרת מלבד להמשיך לשחק כדורגל”.

“השנה הראשונה שלי בגיל 14 הייתה ממש מדהימה והתחלתי לדלג על קטגוריות. המשכתי עם הטיפול לעוד שנתיים, בכל לילה הייתי צריך לקבל זריקה, הייתי מאוד ממושמע. בתוך שנתיים מהגעתי כבר התאמנתי עם הקבוצה הראשונה ולפני זה עם ברצלונה ב’, הכל היה נהדר וכל כך מהיר. אני כל כך מסודר, אני אוהב שדברים הולכים לפי הסדר וזה מעצבן אותי כשדברים הם לא צפויים”.

“לפני גביע גאמפר, הייתי עם רייקארד בסין ויפן, לא היו איתנו הרבה זרים שם, באותו זמן היו מארקס, רונאלדיניו ואטו, אני חושב שהמשחק שלי נגד יובנטוס שינה הכל, הוא עיצב את נקודת המבט של המועדון כלפיי”.

“רונאלדיניו, דקו, מוטה, סילביניו, והאנשים מבפנים צ’אבי, פויול, אינייסטה, הם אימצו אותי וגרמו לי להרגיש כמו אחד מהם מההתחלה, לא כמו ילד. הדרך בה התייחסו אליי הייתה נהדרת. זה לא קל להיכנס לחדר הלבשה עם השמות האלה אבל השתלבתי פנימה בצורה טבעית”.

“אף פעם לא היו אף התלבטויות. רציתי לשחק עבור ארגנטינה, רציתי להיות רק שם, לא ספרד. אמרתי לאבא שלי שצריך לעשות משהו כדי שהאנשים בארגנטינה ידעו שאני כאן בברצלונה, וביקשתי ממנו לראות מה הם יודעים. ביקשתי מסאביולה לספר לנבחרת ארגנטינה הצעירה עליי. יצא שהם חשבו שאני אלך עם נבחרת ספרד. אז הלכתי לשני משחקי ידידות עם הנבחרת הצעירה והם כבר הכירו אותי, הייתי ידידותי מאוד עם הילדים. רציתי להיות שם, עם נבחרת ארגנטינה. התחלתי בגיל 17, הלכנו לגביע העולם עד גיל 20 וזכינו בו. אחרי זה באולימפיאדה. זה היה דור טוב מאוד של בחורים”.

“תמיד הרגשתי את האהבה והחיבה הרבה של העם הארגנטינאי אליי אבל תמיד היה חלק מסוים שכל הזמן ביקר איתי. ב-2006 הם באמת ביקרו אותי על שעצרתי לקשור נעליים במשחק… הייתה להם דעה על כל דבר שאני עושה. תמיד הוטל בי ספק ע”י כמה מהארגנטינאים.

ב-2011, בקופה אמריקה, התחלנו רע, אבל עלינו לנוקאאוט ובסוף הודחנו אחרי אחד מהמשחקים הכי טובים שלנו. ואז הם הרגו אותנו מכל עבר. במשחקים הראשונים שיחקנו רע, כמו במונדיאל 2010. ב-2006 לא שיחקתי מול גרמניה והתחילו באמת לבקר אותי, ואז ב-2007 הפסדנו את גמר הקופה אמריקה בוונצואלה ומשם הכל נגלל”.

“אחרי הרבה ניסיונות, אחרי כל מה שעברנו, הגיע רגע מרהיב עם הנבחרת. זה היה נוגע. היו כל כך הרבה שנים והרבה אכזבות. לכן בכיתי בקופה האחרונה הזאת.

אם לא היינו מנצחים את ברזיל, הדינמיקה השלילית הזאת הייתה ממשיכה. בארגנטינה אם אתה שני, אתה כישלון”.

“המשחק ההוא נגד צ’לסי של מוריניו היה קרב של ממש. המגרש היה גרוע, זה היה משחק קשוח. ברצלונה כבר שיחקה שם שנה קודם לכן והודחה. השחקנים של צ’לסי הכו אותי הרבה…”


“התקופה עם הבחילות הייתה מבעיה גופנית, לא רגשית. זה קרה במשך כמה שנים”.

“הפרק עם גווארדיולה היה יוצא דופן, עם מה שהוא לימד אותנו ואיך שהוא גרם לנו לצמוח כקבוצה. הוא מצא דור שחקנים שהוא ייחודי, זה היה מרהיב, לכל מקום שהלכנו לשחק זה היה כשאנחנו יודעים שאנחנו הולכים לנצח לא משנה מי היריבה, ידענו מה לעשות, ובאיזו דרך אנו הולכים לעשות את זה. היו לנו גם הפסדים כואבים, אבל תמיד היינו בטוחים, והיה לנו אמון במאמן. צר לי ואני מתחרט על כך שלא נהנתי מזה יותר, אתה לוקח חלק בחיי היומיום ואתה לא מבין באותו זמן. איך שגווארדיולה התכונן למשחקים, איך שעמדנו לשחק, הכל. גרמנו לזה להיות כל כך קל וזה הרגיש כל כך טבעי שלא הבנו מה אנחנו עושים, עם הזמן אתה מבין שזה היה דבר ייחודי. גווארדיולה עשה הרבה נזק לכדורגל כי הוא גרם להכל להיראות כל כך קל, כל כך פשוט, עד שכל העולם רצו לחקות את זה. אחרי זה מצאתי הרבה גווארדיולות בסביבה… ואתה מבין מה עשינו. הוא המאמן הכי טוב שהיה לי ללא ספק, יש לו משהו מיוחד, כל מה שהוא היה אומר לך לפני המשחקים היה קורה. הכל, הכל”.

“פפ התקשר אליי ערב אחד ממתחם האימונים ואני הייתי בבית, יום לפני הקלאסיקו (6-2). תהיתי מה הוא רוצה. הלכתי והוא אמר לי שאני הולך לשחק כ9 מזויף נגד מדריד. ‘בוא נעשה ככה וככה’. ‘כדי לנצח את מדריד, אסור לפחד’. וראינו את התוצאה… אחד מהשערים הראשונים, של הנרי, היה אחד לאחד מה שהוא צפה. תמיד אהבתי את הכדור ברגליים שלי, לגעת בו ולהיות קרוב לצ’אבי, אינייסטה ובוסקטס. זה הפך את הכל להרבה יותר פשוט”.


“לואיס אנריקה הוא מאוד דומה לגווארדיולה. פפ הוא משהו מיוחד אבל לואיס אנריקה נראה דומה בדרך בה הוא מתכונן אל המשחק וקורא אותו, מחפש חורים לפגוע ביריבה. הייתה להם את אותה הפילוסופיה. אפשר לראות את זה בנבחרת ספרד שלו, זה מה שהוא רוצה, אני יודע איך זה לעבוד איתו. כולם מעריכים את העבודה המדהימה שלו. ללואיס אנריקה ולי הייתה מחלוקת קטנה אבל פתרנו את זה מהר מאוד. הוא לא שלט בי, אני כזה, אף פעם לא הייתי אדם מזויף ואני אחד שאומר את מה שאני חושב באותו רגע. אף פעם לא רציתי לפגוע באף אחד. עשיתי טעויות אלף פעמים ואני אמשיך לעשות, אנחנו בני אדם. הייתה לי מערכת יחסים מדהימה עם לואיס אנריקה והייתי שמח מאוד איתו, כשהוא החליט לעזוב עד היום האחרון ביקשנו ממנו להישאר. היינו טובים איתו. הוא היווה חלק חשוב מאוד בקריירה שלי”.

“לסקאלוני תמיד הייתה אישיות מיוחדת מאוד. הוא טוב מאוד בלהתכונן למשחקים והדבר הכי טוב לגביו זה התקשורת שלו ואיך שהוא מתייחס אל הקבוצה. הוא מהמר על לבחור את השחקנים שהוא חושב שיהיו הכי טובים עבור הנבחרת, הוא משוכנע ולא מסתכל או מתעניין במה שאחרים אומרים. הדרך בה הוא מתייחס אל השחקן היא מה שהופכת את הקבוצה להיות מה שהיא היום.

הוא פשוט מאוד, ריאלי מאוד, טבעי מאוד, יודע איך זה להיות בנבחרת. תמיד מכבד מאוד את כולם ואין לו בעיה להגיד שום דבר”.

“הזמן שלי עם מראדונה היה מדהים. סבלנו תחתיו במונדיאל אבל אני חושב שכל התהליך היה נחמד מאוד, מעבר לעובדה שזה נגמר איך שזה נגמר. בגלל הדרך בה הוא נהנה איתנו יום אחרי יום. זה היה פרק משמעותי עבורו כמאמן”.

“כל קבוצה היא מסובכת, לא משנה מה השמות, זה קשה לנצח. גם לא היו לנו הרבה הזדמנויות נגד נבחרות אירופאיות. אבל גם הן לא אוהבות את זה, כי לשחק נגד דרום אמריקאיות זה מסובך. אנחנו ברגע טוב, אני חושב שהגענו בטיימינג הנכון אבל אנחנו לא צריכים לעשות את הטעות של להשתגע ולחשוב שאנחנו הפייבוריטים ונהיה אלופים. אתה צריך להיות ריאלי. וללכת צעד אחר צעד.

לברזיל ולצרפת יש שחקנים גדולים ומיומנים. אני חושב שלצרפת, למרות כמה פציעות, יש פוטנציאל משוגע. יש להם המון שחקנים ומאמן שנמצא עם הקבוצה הרבה מאוד זמן. ולברזיל יש מסה של שחקנים איכותיים, בנוסף לניימאר”.

“זאת תקופה טובה שלנו, אבל ספגנו נסיגה אחת עם הפציעה של לו סלסו. כמו שאמרתי אנחנו צריכים ללכת צעד אחר צעד ועלינו להתמקד במשחק הראשון. הדבר הכי חשוב הוא להתחיל עם ניצחון במשחק הראשון, שלוש נקודות בכיס”.

“ספרד היא קבוצה ברורה מאוד, הם גורמים לך לרוץ, הם לוקחים ממך את הכדור ויש להם שחקנים איכותיים. הם יוצאים לכל משחק באותה צורה בלי קשר ליריבה. הם קבוצה צעירה עם רעיונות מאוד קוהרנטיים”.



“המשפחה והילדים שלי הם האזור הבטוח שלי. ללהיות מסי יש חסרון שהייתי רוצה לשים בצד. לפעמים אני מייחל שלא הייתי כזה מפורסם. אני לא אוהב להיות מרכז העניין ותשומת הלב, או להרגיש שאנשים מסתכלים עליי. אבל אני כבר רגיל לזה.

כשאני עם חבריי או משפחתי, אני לא ליאו מסי, אני רק עוד אחד. אני מגיע הביתה ורואה את אשתי והילדים. אני תמיד מקבל מהם עצות. הם נותנים לי את דעתם. החלק הכי האהוב עליי בשנה זה כשאני הולך לארגנטינה בחופשה ומבלה זמן עם המשפחה, עבורי זה הדבר הכי גדול שיש”.

“הכרתי את אשתי מאז שהייתי בן 7 או 8. כשהגעתי לברצלונה היא לא הייתה שם, ולא הייתה דרך בה נוכל ליצור קשר תמידי. שוחחנו פעם בשבוע, ואלה היו שיחות קצרות כדי שזה לא יעלה לי הרבה כסף. אבל במשך כל החיים שלי אנטונלה הייתה בראש שלי (צוחק)”.

“אני בזמן בו למדתי לחיות את הדברים בצורה שונה, להנות מהדברים אחרת. יש לנו קבוצה יפה מאוד. בגלל הגיל שלי והעובדה שאני רואה שיש פחות ופחות זמן לסיים הכל, שהקריירה מתקרבת לסופה. היום אני נהנה מהכל הרבה יותר, מחיי היומיום, במועדון ועם הנבחרת”.

מערכת בארסה מאניה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023