הראיון של מסי ל׳אולה׳ הארגנטינאי היה בעיקר ראיון כיפי והסתכלות אחורה על הקריירה. הוא לא עסק בעתיד שלו ואת חלק מהדברים כבר שמעתם בראיונות אחרים. בכל מקרה, הנה המיטב:
על הצעדים הראשונים בכדורגל: ״כן, אני זוכר את המשחקים הראשונים בגרנדולי, על המגרש. תמיד שיחקנו עם האחים הגדולים שלי והבני דודים, אני לא זוכר את הרגע הראשון כמובן שנגעתי בכדור אבל אני יודע שזה היה בגיל מוקדם מאוד. בגיל 4 התחלתי בגרנדולי וגם ברחוב, כל הזמן״.
מראיין: ״שם יש את הסיפור המפורסם של סבתא שלך סיליה״
מסי (צוחק) ״ככה מספרים לי. אחד מהאחים או מהבני דודים שיחקו בגרנדולי אז היינו שם כל יום. לשנתון 86, אחד מעליי, היה חסר שחקן וסבתא שלי דחקה במאמן להעלות אותי ,׳תעלה אותו, תעלה אותו׳ (צוחק). המאמן פחד שאני אפגע אבל סבתא התעקשה. מסתבר שאחרי ששיחקתי ועשיתי דברים על המגרש, המאמן פנה לסבתא שלי ואמר לה שתקנה נעלי כדורגל ותחזור בשבוע הבא, שם הכל התחיל, זאת הייתה תקופה מדהימה״.
מראיין: ״אתה זוכר את השער הראשון?״
מסי: ״אני זוכר ממה שראינו בוידואים שיש לנו, היו כמה באיזה טורניר שכונות והיו שערים כשהייתי בניואלס בטורנירים חשובים. אולי אם אני אראה בוידאו אזכר יותר טוב, אבל אני לא זוכר את זה בבירור״.
מראיין: ״ספר לנו על התמונה המפורסמת עם המסיכה״.
מסי: ״היה לי שבר בלסת, כשהייתי בקאדטים, גיל 14 או 15. במשחק בסופ״ש נגד אספניול קיבלתי מרפק לפנים והלסת נשברה. בסופ״ש אחרי זה שיחקנו בגמר גביע קטאלוניה וזה היה משחק חשוב. ובדיוק באותו זמן זה קרה גם לפויול בקבוצה הראשונה והוא גם שיחק עם מסיכה, לא יודע כמה זמן, אז הם הכריחו אותי לשחק עם המסיכה הזאת. התאמנתי איתה כמה ימים. שיחקתי איתה גם במשחק, אבל היא הייתה גדולה מדי אז זרקתי אותה. אני חושב שכבשתי צמד והובלנו 0-3 אחרי חצי שעה והורידו אותי לספסל. אבא שלי צעק על המאמן ואמר לי שאסור לי לשחק ככה (צוחק). באותו רגע לא חשבתי בכלל על הסכנה שיכולה לקרות. רציתי לשחק ואם הייתי עם הכדור לא יכלתי להסתכל למטה ולראות אותו, בגלל זה הסרתי אותה״.
מראיין: ״אתה זוכר משחקים שבהם היית חולה? שעשית הכל בשביל לשחק?״
מסי: ״לא משנה מה, אני רוצה לשחק. במועדון כדורגל, בשכונה, בכל מקום שיש משחק, אני ארצה לשחק״.
מראיין: ״יש לי אולי רעיון, אולי תדבר על הטיפולים והזריקות שהייתה צריך לעבור״.
מסי: ״כן, זה היה קשה. אבל זה לא היה רק לכדורגל, זה היה בשביל להבטיח שזה יעזור לי בחיי היום יום. תיאגו יודע שעברתי את הטיפול הזה. אני מסתכל על זה כאבא, שעברתי את זה בגיל שלו והאם הוא יהיה מסוגל לעבור את זה. אבל כמו שאמרתי אלה דברים שהייתי חייב לעשות״
מראיין: ״וגם הייתה את ההחלטה להעביר את החיים לברצלונה״.
״זאת הייתה החלטה קשה אבל מהירה בו זמנית. לא היססתי. עשיתי זאת בלי ממש לחשוב, לא הבנתי מה זה אומר לעזוב את המדינה, את האנשים שלי והחברים בשביל להתחיל חיים חדשים במקום אחר. זה היה קשה בהתחלה כי לא יכלתי לשחק בגלל בעיות מסמכים ואחרי שנה נפצעתי ולא יכלתי לסיים אותה. אחר כך הגיע גם המזל, כי מאותו רגע, הכל זז ממש מהר, עליתי בקטגוריות וראיתי את היעד (לשחק בקבוצה הראשונה) מתקרב, אז המשכתי להלחם״.
״בחופשות ברוסאריו תמיד בכיתי. לא רציתי להשאר אבל לא רציתי לעזוב. רציתי לחזור לברצלונה להמשיך בקריירה אבל במקביל היה קשה מאוד לעזוב את רוסאריו בידיעה שאחזור רק עוד חצי שנה. איבדתי המון חברויות בגלל זה, היה קשה מאוד לתקשר. זה לא כמו היום שכל ילד בן 13-14 מסתובב עם טלפון. במקסימום שיחת טלפון כל כמה ימים או אימייל״.
״אני עדיין בקשר עם כמה חברים מהשכונה שלי, אני גם בקשר עם שחקנים ששיחקו איתי. עם חלק נוסף התחלתי לחדש את הקשר בזמן האחרון, כיף לפגוש אנשים אחרי כל כך הרבה זמן. מאוד נהנתי מהילדות שלי בארגנטינה, זאת הייתה תקופה אחרת״.
מראיין: ״הפנים שלך משתנות לטובה כשאתה מדבר על זה, ממש מוארות אחרת״.
מסי: ״כן, הילדות שלי שם הייתה מדהימה״.
מראיין: ״ספר לנו על חיי המשפחה שלך כיום״
מסי: ״אני בן מזל לחלוק איתם הרבה רגעים בגלל שאני רואה שיש הורים שעובדים כל הזמן ומגיעים הביתה רק מאוחר בערב. יש לי את הזכות להיות עם הבנים כמעט כל היום, לאכול איתם ארוחת בוקר, לקחת אותם לבית הספר, לאסוף אותם ולהיות איתם באימוני כדורגל או בפעילוית אחרות. למרות שלפעמים הם עושים בעיות, במיוחד בקטע של להעיר אותם, אני אוהב את זה״.
מראיין: ״מה עם אנטונלה? יוצאים לסרט?״
מסי: (מזיז את הכתף) לא…אנחנו לא יוצאים הרבה. יש לנו 3 ילדים ובסופו של דבר אתה מתאים את שגרת היום שלך לשלהם. אוכלים ארוחת ערב, הם נרדמים וגם אנחנו. אתה מותש בסוף היום״.
מראיין: ״הילדים מבינים מי אתה״?
מסי: ״תיאגו מבין. מתיאו גם. כל אחד לוקח את זה בצורה אחרת. תיאגו לא אוהב שמזהים אותו וזה קשה לו. עם מתיאו, להפך. לא אכפת לו בכלל אם מזהים אותו או אומרים לו משהו. תיאגו יותר ביישן, זה לא קל עבורו״.
מראיין: ״מה לגבי היחסים ההורים של החברים של הילדים״
מסי: ״אנחנו ביחסים טובים איתם. זה כיף להפגש ולראות אחד את השני, שם אני רק עוד אחד מההורים, מדברים על הכל חוץ מכדורגל״.
מראיין: ״״קשה להיות מסי?״
מסי: ״לפעמים אני רוצה להיות אלמוני וללכת לעשות דברים רגילים כמו ללכת לקניונים או מקומות הומי אדם אחרים – שם זה קשה יותר. לא בגלל שמכירים אותך ורוצים תמונות, אלא שלפעמים עובר עלייך יום לא משהו, ואתה לא רוצה להפגש עם אף אחד. עכשיו, אתה אולי לא במצב רוח, אבל למישהו שמבקש תמונה או חתימה, הוא מצפה ממך לחייך והוא יגיד לך, גם אם אין לך מצב רוח. אלה דברים שצריך לחיות איתם, אבל אני לא מתלונן. זה עדיין יפה שאנשים מזהים אותך ומחמיאים לך, זאת עדיין זכות שלאן שאני לא הולך, מזהים אותי, אומרים מילה טובה, זה נחמד״.
מראיין: ״איך היה מסי התלמיד?״
מסי: ״לא אהבתי ללמוד, וזה עלה לי ביוקר. אבל כן הייתי ילד מחונך. הלכתי לבית ספר כאן בספרד אבל לא הקדשתי לזה מספיק תשומת לב״.
מראיין: ״איך מסי הבשלן?״
מסי: ״אני לא בשלן, אני יכול לעבור במטבח ולהכין משהו, אבל אני לא כזה בשלן. אני גם לא איש של מנגל, אני מעדיף לחלוק את זה עם עוד מישהו״.
מראיין: ״לגבי השם שלך, זה ליו או ליאו?״
מסי: ״האמת שזה ליו, אבל זה הפך להיות ליאו. אמא שלי תהרוג אותי, אבל עכשיו זה ליאו״.
מראיין: ״מה לגבי התספורת, הזקן?״
מסי: ״הזקן היה בגלל שהייתי מגולח הרבה זמן. הייתי בחוזה עם ג׳ילט והם ביקשו ממני להתגלח כמה שיותר. כשהחוזה נגמר החלטתי להפסיק להתגלח ואז שמרתי על הזקן. אני חושב שזה היה בקופה אמריקה של 2016, והרבה חברים בחדר ההלבשה גידלו זקן אז המשכתי. כנ״ל לגבי השיער, גידלתי ואז כשזה הפריע לי הורדתי את זה״.
מראיין: ״מי מחליט על הביגוד?״
מסי: ״אני לא בחור של ביגוד, בדרך כלל אנטונלה בוחרת לי. זה לא מזיז לי יותר מדי, אין לי אובססיה לזה״.
מראיין: ״בוא נדבר על הארוחה האהובה שלך, השניצל מילאנסה״.
מסי: ״אני לא יודע, אולי זה בגלל הרוטב שנמצא מעל. טעמתי מלא כאלה אבל שלה הכי טוב, אולי בגלל שזה הראשון שטעמתי״.
מראיין: ״איך היחסים שלך עם הטלפון שלך?״
מסי: ״כמו כולם, אני משתמש בו המון. לפעמים יותר מדי. לפעמים אתה סתם מעביר בו זמן ואז קופץ למשהו אחר וזה מתארך, כמו שקורה לכולם״.
מראיין: ״אתה צופה בכדורגל אחר?״
מסי: ״כן, אני רואה די הרבה. גם מליגות אחרות. אני אוהב להיות מעודכן. אני רואה את זה יותר כאוהד, פחות בשביל ללמוד טקטיקה. אני כן כמובן רואה משחקים שלי, איך אנחנו משחקים או איך היריבה שלנו משחקת. אבל כשאני רואה כדורגל לא קשור, אני לא מנתח, רק נהנה ממנו״.
״אני נהנה ללמוד יריבות, איך ללחוץ, איפה לפגוע בהן, גם כשיש לנו מאמנים או אנליסטים״.
מראיין: ״מתקרב טורניר הקופה אמריקה, איך אתה מגיע אליו?
מסי: ״כל הנבחרת מחכה לזה. בפעם הקודמת לא יכולנו בגלל הוירוס, וזה מדרבן אותנו עוד יותר. זה גביע מיוחד, שונה, כנראה בלי קהל. אבל למרות זאת, אני ממש מחכה להיות שם שוב״.
מראיין: ״אני רוצה לדעת איך לעזאזל, אתה לא נח ונשאר רעב כל הזמן. כמו בזכייה האחרונה בגביע המלך״.
מסי: ״כל פעם שאני מתחרה איפשהו, אני רוצה לנצח. זה היה גביע מלך מיוחד, בגלל הדרך שעברנו ובגלל מה שעובר על המועדון בשנים האחרונות, בגלל שיש לנו סגל צעיר, והזכייה הזאת הייתה נקודת שינוי, בגלל זה זה היה תואר חשוב. ומעבר לזה, גם מנקודת מבט אישית אני רוצה לזכות בתארים, וכמה שיותר, יותר טוב״.
מראיין: ״איך הייתה התחושה להצטלם עם כל שחקן והגביע?״
מסי: ״זה היה רגע יפה, כל כך הרבה שחקנים שמגיעים מלמטה, שמרגישים את אותן תחושות. אני יודע איך זה מרגיש להגיע מלמטה ולהצטלם עם הותיקים. זה היה רגע יפה בכל מובן של מילה״.
מראיין: ״איזה תשוקות אחרות יש לך?״
מסי: ״אין לי משהו מיוחד. אני אוהב לשחק פאדל, לראות טניס. כן, פפה קוסטה משחק בזה טוב. חחחח, אני רץ והוא מביא את האיכות. אני רץ בשבילו. אנחנו לא משחקים הרבה בגלל שיש לנו משחק כל 3 ימים״.
מראיין: ״אתה אוהב כלבים?״
מסי: ״כן, סירו אוהב את האלק, הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא מתעורר זה להגיד לו בוקר טוב ולהיות איתו. וגם לפני השינה הוא עושה אותו דבר. אנטונלה וסירו הכי אוהבים אותם אבל אני כמובן גם. היו לנו כלבים גם ברוסאריו״.
מראיין: ״איזו חולצה חסרה במוזיאון החולצות שלך בבית?״
מסי: ״לא הקדשתי לזה יותר מדי תשומת לב בהתחלה. אח שלי מתיאס התחיל לשמור דברים כשהתחלתי לשחק, יש לו הרבה דברים. אני מתחרט שלא ביקשתי חולצות משחקנים שהתמודדתי איתם כשהייתי ילד, כמו רונאלדו (המקורי), רוברטו קרלוס, הייתי רוצה חולצה שלהם. כיום יש כמה שאני חושב עליהם אבל את הרב יש לי. אני כל הזמן מחליף חולצות אלא אם כן אני עצבני ואז אני עוזב את המגרש ישר. זה תמיד מרגש כשמבקשים ממני להחליף חולצה״.
מראיין: ״היו רגעים משוגעים עם אוהדים? כמו הבחורה הזאת שקפצה מהיציע בשבילך״
מסי: ״כן, חחח, אני זוכר את זה, בקופה של 2007״.
מראיין: ״או כמו כשהגעת לערב הסעודית ושוטר החזיק רובה עם קנה לפרצוף שלך״
מסי: ״כן, היה את הבחור הזה. זה לא היה בכוונה, זה היה מפחיד והוא אפילו לא שם לב שהוא עשה את זה״.
מראיין: ״יש לך מסר לעם הארגנטינאי?״
מסי: ״אני תמיד אומר את אותו דבר. אני מודה לצורה בה הם התייחסו אליי. אני יודע שהם אוהבים אותי. אני יודע שהם עוברים תקופה קשה בגלל הוירוס וזה פוגע בכולם. בואו נקווה שנוכל להמשיך קדימה״.
מראיין מחלק למסי כדור מיוחד לרגל 25 שנים של אולה:
״הילדים הולכים לשגע אותי עם הכדור הזה. הם כל הזמן משחקים בו. יש להם גינה אבל הם אוהבים לשחק בתוך הבית. הכדור? אחרי המשפחה, זאת התשוקה הכי גדולה שלי בוודאות״.
