דמבלה מבולבל.
לא בגלל שהוא מאחר כרונית לאימונים, דיסלקט טקטית, או שביר פיזית – אלא בגלל שכל אלו יחדיו זו השגרה שלו כבר שנים—ובכל זאת חי בסרט שהוא שחקן אדיר שיכול לדרוש סכומים כאלה.
קופץ לך לראש פוטנציאל. כי זה מה שמוכרים לך. “הוא פוטנציאל”.
הוא היה כזה גם כשרכשנו אותו.
ישנו סיכון אינהרנטי בכל השקעה. כך גם בעת רכישת שחקן צעיר ומבטיח. זו השקעה.
כשחברה פרטית פועלת להנפיק לכדי הפיכתה ציבורית – לגייס כסף מהציבור כדי להגשים מטרותייה ולהפיץ מוצרייה – משקיעים רציניים עטים לדרוש דוחות רבעוניים-שנתיים, תזרים מזומנים, חובות לטווח קצר, חובות שעבוד, ועוד. שימוש בנתונים אלו עוזרים למשקיע למזער את מרווח הסיכון אותו יקח במידה וילחץ על ההדק.
בהקבלה לדמבלה, או כל שחקן צעיר ומבטיח אחר, בעת השקעה בו, תבקש לראות, בין השאר, דקות משחק, סטטיסטיקה והיסטוריית פציעות. על פניו, זו הסיבה שהיינו מוכנים לשלם הון תועפות עבורו. ההיסטורייה שלו (דוחות עבר) לא הראו ליקויים או דגלים אדומים במעמד הרכישה.
מאז – דמבלה הוא אסון.
הסטטיסטיקה/דוחות שלו, בהקבלה לחברה שיוצאת להנפקה ציבורית – IPO או SPAC – היא אבסורדית.
הנפקה כושלת.
לא משנה כמה ניסיון יש לך בהשקעות, לא היית משקיע בחברה בעלת דוחות שליליים המבשרים רעות.
לכן, לאחר כשהערפל פוזר, ויש לנו מידע מהשוק, שההנפקה, מסיבות מרובות, כשלה, לא ברור לי איזה קבוצה שפויה תשלם עשרות מיליונים בשנה כמשכורת לשחקן שלא יכול להשלים 10 משחקים ברמות הגבוהות של אירופה מבלי להיפצע. גרוע מכך, כשהוא כן משחק, היכולת שלו מקרטעת והמשמעת שלו לקויה.
אין לו מה למכור. הסוכן שלו, שמחזיק בהצעות, מחזיק בשחקן שהפוטנציאל שלו, מנסיוני כמשקיע, הוא שלילי.
אפשר להגיד, מה אכפת למועדון X לרכוש פוטנציאל כזה בחינם. אומנם מעמד הרכישה הוא בחינם, אבל השיעבוד ארוך-הטווח בעל סיכון עצום. המשכורת אותה הוא דורש היא שיקול משמעותי. לשלם לילד (מנטלית) שמאחר ונפצע כל הזמן סכומי עתק – אחד שמעולם לא הוכיח את עצמו, זה הימור מארץ ההימורים. זה לא אומר שהימור לא יכול להשתלם. זה אומר שהוא מבולבל, והקבוצה שתיקח אותו משחקת רולטה רוסית עם פרימדונה צרפתית.
במידה ויש אכן משקיע טירון שמוכן לקחת סיכון יתר עם מוצר שהונפק ונכשל, שיבושם לו.
והנה החלק המוזר ביותר בסיפור.
ההימור לא רק הזיק לנו פרגמטית, הוא גם מזיק לנו רגשית ופוגע באיכות המותג אותו בנינו במשך יותר מ- 100 שנים. עושה מאיתנו צחוק. הנשיא פגוע, המאמן, אגדת מועדון, מוסר לתקשורת ונסתר יום למחרת. אבל גרוע מכך, מועדון הכדורגל ברצלונה — יורד על ברכיו כדי לשמר נכס פגום שכזה.
השקעה, שהתגלתה כשגיאה, הפכה לסיכון ממשי—להימור שרק משקיע שפועל מרגש היה מבצע.
ואכן, ברצלונה פועלת מרגש.
בשעה הראשונה של השתלמות במשא ומתן של אוניברסיטת הארוורד לימדו אותי שלושה מושגים:
📌 בטנא (BATNA) – או – Better alternative to a negotiate agreement
📌 זופה (ZOPA) – או – Zone of possible agreement
📌 עיקרון המחיר אבוד – או – The sunken cost principle
בטנא – הקלפים אצל דמבלה. ברצלונה, מסיבות פיננסיות ניהוליות, הגיעה למשא ומתן מעמדת נחיתות. האלטרנטיבות של דמבלה למשא ומתן רבות יותר, כך שכוחו במיקוח גדול יותר. יותר אופציות = יותר כח.
זופה – ברצלונה במצב פיננסי לא טוב. איזור השכר אותו אנחנו מוכנים לשלם במשא ומתן נמוך יותר מאיזור השכר שמועדונים אחרים במצב פיננסי טוב יותר ישלמו. דמבלה בעמדת כח, שוב. אין לנו כח במו”מ הזה.
עיקרון המחיר האבוד – פה קבור הכלב. ברצלונה פועלת מרגש, תחת אפקט פסיכולוגי המוכר בעולם הכלכלה ההתנהגותית. כשאתה מוציא מכספך, מזמנך – או גרוע מכך – שניהם יחד, קשה לך (מאוד) פסיכולוגית לחתוך מעסקה ולהכיר בהפסדך כל עוד יש “סיכוי” למהפך.
ברצלונה הפסידה בעסקה הזו מזמן. כעת, היא מנסה למזער הפסדים.
הבעיה?
משקיע מנוסה, כזה שאינו פועל מרגש, יודע שלפעמים, העלות של ניסיון מזעור הפסדים יכולה לעלות יותר מהכרה בהפסד.
במקרה דנן, זה עולה לנו ביוקר בשני אופנים:
בפן הרגשי. מורשת המועדון, יוקרת המותג, כבוד ההנהלה, תחושות חדר ההלבשה ורגשות האוהדים.
בפן הפרקטי. הימור שסיכוניו עולים על סיכוייו. שיעבוד יקר וארוך-טווח למרות דוחות שנתיים כוזבים.
הפוטנציאל של דמבלה? אולי. העלות/הפסד של דמבלה? ודאי.
זו כנראה ההשקעה הגרועה ביותר בתולדות המועדון שלנו. ככל שנכיר בזה מוקדם יותר, טוב יותר.
עסקים זה עולם קר. כסף. ספורט זה עולם חם. רגש. ובספורט עסקינן. מה מקשה על ההחלטה. כאוהד, שזה לא כסף שלך, זה עוד יותר קשה. הסיכון לא באמת עלייך. פסיכולוגית – זה המהלך הקשה ביותר. פרגמטית – זה המהלך הנכון. לתת לו ללכת ולטרוק את הדלת. אני מכיר בהפסד.
עכשיו תורו של המועדון.
