השטן הקטן שהפך לאלוהים: עזיבתו של מסי הותירה חלל שאין כמותו // סיד לואו // תרגום: אנדרס קוניג
“היו כאן רגעים קשים, תבוסות רבות, אבל בבוקר אתה הולך לאימון ופתאום יש משחק נוסף, הזדמנות נוספת”, אמר פעם ליאו מסי. “לא הפעם, הפעם אין דרך חזרה”.
ואז הכתה המציאות: זה נגמר.
בחודשים הקרובים נחווה עוד רגעים כאלה, תזכורות קטנות לאובדן. הרגע הראשון הזה כנראה יקרה במשחק נגד ריאל סוסיאדד ביום ראשון, בפעם הראשונה מאז 2005, ברצלונה תפתח עונה בלי מסי. האוהדים אפילו לא זכו להיפרד, במשחקו האחרון, שבו כבש את שערו האחרון צפו פחות מ 200 אנשים.
לראשונה מזה 18 חודשים יורשו 29,803 אוהדים לחזור לקאמפ נואו שירגיש הפעם ריק במיוחד. יהיו חולצות של מסי, יהיו גם שירים לכבוד מסי אבל מסי לא יהיה שם. מסי יהיה נוכח בכל מקום פרט למגרש עצמו. אחרי 17 עונות, מסי עזב אותנו מוקדם מדי ולקח איתו חלק נכבד מהכדורגל הספרדי. איך אפשר לחשב את המשמעות של זה, החלל שהוא מותיר אחריו, המורשת שלו? עשרים ואחת שנים הוא היה חלק מהמועדון, עשרים ואחת שנים מאז שהוחתם על מפית כי לא להחתים אותו יהיה משהו “שנתחרט עליו לכל החיים”. עכשיו הם מתחרטים.
אלה החיים שלו, אמר מסי. אבל אלה החיים של עוד רבים אחרים, דורות שלמים של אוהדים שלא מכירים שום דבר אחר. ביום שמסי כבש את השער שהפך אותו לשחקן שכבש את מספר השערים הגדול ביותר עבור מועדון אחד, המבשל היה פדרי גונזאלס. בזמן שמסי שיחק את משחק הבכורה שלו במשחק ידידות נגד פורטו, אותו פדרי לא הספיק לחגוג את יום הולדתו הראשון.
משך זמן רב מסי היה ברצלונה, אפילו עם כל הכשרונות לצידו: צ’אבי, אנדרס אינייסטה, רונלדיניו והשאר. “בחיים לא ראיתי שחקן כמוהו, ובחיים גם לא אראה”, אמר עליו פעם פפ גווארדיולה. בפעם האחרונה שהוא זכה בכדור הזהב עלה פחד מסוים שהוא אמר לנו שהזמן הולך ואוזל, אבל מה שקרה עכשיו- גרוע הרבה יותר. פרישתו של ספורטאי נחשבת כמוות הראשון מבין שתי המיתות שלו, אך בניגוד למצב הקיים, פרישה מגיעה לרוב בעיתוי נכון ובדרך הנכונה. מה שקרה עכשיו מרגיש פשוט מקולקל.
זה אולי יראה בנאלי, אולי עידון של מציאות קשה, אבל זה כן משנה שהוא הסכים להישאר נאמן עד הסוף, תכנן לפרוש במועדון אליו הצטרף בגיל 13. קל ליפול למלכודות על דיבורים מוסריים ועדיף אולי להימנע מלהתייחס לנושא. אבל לא צריך להיות אוהד ברצלונה כדי להרגיש מוזר שרואים את מסי בחולצה של פסז’. ולו רק בגלל הזמן שהוא פה איתנו, הרושם שהוא הותיר, התחושה שהוא תמיד היה פה, תמיד היה הטוב ביותר.
יום ראשון בערב, ברצלונה שיחקה נגד יובנטוס בגמר גביע גאמפר, באותו היום בדיוק שמסי הודיע בדמעות שהוא עוזב. בדקה העשירית חלק מהאוהדים התחילו לקרוא בשמו, טרנד שככל הנראה ימשיך גם אחרי המשחק הזה. ביום שמסי פתח לראשונה בהרכב היה זה גם גמר גביע גאמפר, גם אז- נגד אותה יובנטוס. באותו לילה, פאביו קאפלו ביקש מפרנק רייקארד להשאיל להם את “השטן הקטן הזה”.מאז עברו 16 שנים, השטן התחלף באלוהות, סופרמן.
נכון, היו מחלוקות, אבל יש בסיס חזק לטענה שהוא השחקן הטוב ביותר ב 15 השנים האחרונות. לא 3-4 וגם לא 7-8 שנים, חמש-עשרה שנים. בהתחלה יוהאן קרויף טען שהוא יזכה בחמישה, ששה או אפילו שבעה כדורי זהב, אז זה נראה מגוחך, היום כבר לא. בין כדור הזהב הראשון לאחרון שלו עברו עשר שנים, בקרוב ייתכן שהמספר הזה ישתנה ל 12. לפני הזכייה ב 2009 הוא גם הספיק לעמוד פעמיים על הפודיום. זה לא מספיק שהוא היה השחקן הטוב לאורך ה15 שנים האחרונות, אלא שבכל אחת מהשנים הללו הוא היה השחקן הטוב ביותר לאורך כל השנה, כמעט מתחילת הקריירה ועד לסופה.
בזמנו רונאלדיניו הציג אותו כ”ילד שיותר טוב ממני”, זה היה נראה כמעט בלתי אפשרי אבל זו הייתה המציאות. הוא היה שחקן העונה ב 8 מתוך 13 העונות האחרונות, וזאת למרות- וסליחה על זה, הנטייה לחפש מועמדים קצת פחות מובנים מאליהם. גם הבחירה בלואיס סוארס בשנה שעברה וקארים בנזמה בשנה לפניה לוותה בנימת התנצלות שמודה: “מסי הוא עדיין הטוב ביותר”.
באופן גורף הוא נחשב לכדורגלן הטוב ביותר, ייתכן אי פעם. למרות זאת- מסי עדיין אנדר-רייטד, מופרך ככל שזה יישמע. היו לו הרבה קורבנות, כולל הוא עצמו. העונות ה”גרועות” שלו היו ברובן מדהימות, היחיד בעולם שהיה צריך לעמוד בסטנדרטים של עצמו. מגיש ESPN דן תומאס שאל פעם במהלך דיון על כדור הזהב: האם היית מצביע עבורו אם זו הייתה העונה הראשונה שלו?
מסי כבש 672 שערים ורשם לזכותו גם 306 בישולים בברצלונה, אבל זו גם הייתה חלק מהבעיה: הוא הפך את היוצא מן הכלל לכלל, אלו כבר לא היו חדשות. “אם מסי היה עושה את זה, היינו שומעים על זה בלי הפסקה” הוא משפט שנשמע לעיתים ששחקן פחות מוכר עושה משהו מדהים. לא, לא היינו שומעים על זה בלי הפסקה בגלל שאצלו זה כבר היה עניין שבשגרה וכנראה מתרחש שוב בקרוב. “מסי הוא מראדונה בכל יום” חורחה ולדאנו אוהב להגיד, אבל אפילו מראדונה לא היה מראדונה בכל יום. הוא כבש יותר מ20 שערים בעונה, במשך כל עונה, ב13 עונות רצופות. עדות להקרבה והשראה, העקביות שלו אבסורדית כמו האיכות שלו.
רק שזה לא אבסורדי, בכלל לא. קולגה שלי פעם אמר שכשמסי יפרוש אנחנו צריכים גם לפרוש, למרות שאולי זה ישחרר אותנו מהמשימה הבלתי-אפשרית למצוא בכל פעם מילים חדשות לתאר אותו. בסיוט שחוזר על עצמו , אני מסתכל במבט חלול על המקלדת וחושב לעצמי: “מה עכשיו?”. ששאלו את חואקין סאנצ’ס על מסי אחרי משחק הוא ענה: “אני לא יודע מה להגיד כבר”. גווארדיולה אמר פעם: “אל תנסו להסביר את מסי, אל תנסו לכתוב עליו, פשוט צפו בו”. זו הייתה עצה טובה, או לפחות זו הייתה אמורה להיות עצה טובה אם היופי והגאונות לא היוו השראה לכולנו.
יש כל כך הרבה מה לראות. אלו לא רק המספרים: אלה הרגעים, קליפ של מיטב הרגעים הללו היה ממלא לכם את כל הערב, קליפ של השערים שלו היה לוקח אתכם כל הדרך עד לשבוע הבא. אפשר למנות את המשחקים הכי טובים שלו- שלושער בברנבאו בגיל 19, המסידונה- השער הראשון ולא האחרון שהוקדש למראדונה, השער מול אתלטיק בילבאו בגמר הגביע, הריצה בברנבאו. ובכל זאת- כל אחד אחר היה יכול להביא ארבעה משחקים אחרים, והוא עדיין לא היה טועה. מבחינת שלמות טכנית, אי אפשר למצוא דוגמה טובה יותר מה 5-0 נגד מדריד, בו מסי לא כבש.
הנקודה היא שבכנות לא צריך למנות את השערים, המשחקים או את התמונה האייקונית שבו הוא מניף את החולצה מול יציעי הברנבאו. לומר, יש רגעים אישיים, כביכול לא חשובים, אבל הם שם כדי שנאחז בהם, לכל אחד יש את הרגע המיוחד שלו. הציפייה לפני כל משחק, מהולה בציפייה מהעקביות שלו ובכל זאת עם היכולת להתעלות בכל פעם מחדש.
המגע, הטיפול העדין בכדור. החזון לראות את המסירה שאף אחד לא רואה. לראות את המסירה שכולם רואים אבל לעשות את זה כל כך טוב שאף אחד לא יכול לעצור אותה. העובדה שהוא לא בועט בכדור אלא הכדור מתגלגל ליד הרגל שלו כמו כלב נאמן מתרגש. ההלם. הרגע הזה שאומרים: “קלטת את זה? מה זה היה?” ותמיד ראינו, שוב ושוב. יש תמיד תחושת הישג שגדלה עם הזמן בכל פעם שצפית ברגע שלו, בכך שהיית שם ברגע שמסי עשה משהו מדהים.
אני נזכר ברגע שפפ גווארדיולה צחק שמסי השחיל את ג’יימס מילנר. סמואל אטו חופן את ראשו בידיו שמסי כבש מול חטאפה. האוהדים בבניטו וויימרין מעודדים וצועקים את שמו. האוהדים של בטיס, שכאילו הרגישו גאווה להיות מנוצחים, הרגישו שהם זוכים לחוות עוד רגע שלו, גם אם בסוף הוא היה נגדם.
שמסי כבש את שער הניצחון במטרופוליטאנו, ערב זכייתו בכדור הזהב השישי, הוא התקרב לרחבת אתלטיקו מדריד כמו לוק-סקיווקר בתעלות של כוכב-המוות. דייגו סימאונה הפציר בשחקניו לעצור אותו, אבל הוא כבר ידע שזה בלתי אפשרי, הוא אמר לאחר מכן שאחזה בו תחושה של הבלתי-נמנע.
“אפשר רק למחוא לו כפיים”, הוא אמר, וכמו רבים אחרים לפניו- מחא כפיים.
עד עכשיו הייתה דממה, וכעת, שיחזרו האוהדים ליציע, מסי כבר לא יהיה שם. אחרי כל החוויות המשותפות לאורכה ולרוחבה של המדינה, אחרי כל כך הרבה זמן, עכשיו מסי ממשיך בדרכו, מותיר את כולם מאחור, בלי הסוף הראוי לסיפור שלו. “בחיים לא דמיינתי את העזיבה שלי ככה”, הוא אמר, “הייתי רוצה שזה יהיה עם האוהדים, לשמוע את העידוד שלהם, להרגיש את האהבה, לחגוג איתם עוד שער. התגעגעתי אליהם בשנה וחצי האחרונות. אני עוזב בלי לראות אותם. אם הייתי צריך לדמיין את העזיבה שלי, היא הייתה מול אצטדיון מלא, פרידה הנעשית בצורה הנכונה”.
