התוצאה משקרת

זה היה החיוך שלי אחרי שריקת הסיום (וגם במחצית):

משחק אדיר שלנו. מהמשחקים האלה שהכל מתחבר והכל דופק על לרמת המילימיטר. כל דריבל עובד, כל מטאטא יורה (פדרו ), כל טרזן שואג, וכל יעקבי מנחס.

למעט פדרו (שיחסית היה סביר בהשוואה למדד האשפה הקודם שלו), כולם דפקו שעון. ואלדס עם יציאה מפדחת לכדור של פיאטי דפק הצלה נהדרת במחצית השנייה בבעיטה היחידה שלהם למסגרת, מונטויה התגבר על השקשוק בפתיחה ונראה לא רע בכלל. פויול הכשיל את סולדאדו בחינוך גופני, אבידאל בלע הכל ופיקה הפך את עצמו מול הזוועתון בחבל נבארה.

אם אבידאל היה תמנון, בוסקטס היה פאקינג קראקן (ההוא משודדי הקאריביים). הוא היה בכל מקום במגרש, חילץ כדורים יותר מכל אחר והסתדר מול כל הקישור של העטלפים, מחוסר הנהגת אבר באנגה. ססק פנטסטי, מאוד חופשי, מימין, משמאל, זה באמת הרגיש כמו שאמא צ’אבי הלכה לסופר והילדים השתוללו, והפעם זה עבד לטובה.

אינייסטה עם רסיטל לספרים, ומשחק יוצא מן הכלל. אלכסיס (היום עם תחבושת מינמלית לכתף) נראה הרבה יותר חופשי בתנועה ובכל דריבל שעבד לו רואים איך הביטחון עולה, וככל שיהיה לזה המשכיות אנחנו נהנה.

מסי היה מסי. עייף, לא עייף, אוסף פוקר נוסף לכיס שהכיל כבר את ארסנל. וזה לא מול סנטאנדר וסביליה, אלא ולנסיה וארסנל, בלי פנדלים פיקטיביים ועם עוד 6 כמעט בישולים.

כמות המצבים שהחמצנו היא מדהימה. החוסן המנטלי הרקוב של ולנסיה מדהים לא פחות. ההתקפות בסוף היו מביכות, אבל לא מורידות במאומה מהיכולת המעולה שלנו היום.

שבוע חופש! לא היה לנו את זה שנים. ואולי האחים ברוזוצקי יארגנו לנו ניסים ונפלאות בברכיים של פפה ושות’ בקור של מוסקבה.

 

הטוב: מאניטה.

 

הרע: הטבלה.

 

המכוער: כמה זמן עד שנותנים את השלישי קיבינימאט!

 

ההרכב:

 

ואלדס (7).

מונטויה (7), פיקה (8), פויול (9), אבידאל (9).

ססק (8), בוסקטס (9), אינייסטה (9).

אלכסיס (8), מסי (10), פדרו (6).

 

חילופים: טייו (7), תיאגו, צ’אבי (לא שיחקו מספיק).

 

74,720 צופים בקאמפ נואו.

 

סטטיסטיקה:

 

בעיטות לשער: בארסה 30, ולנסיה 3.

למסגרת: בארסה 15, ולנסיה 3.

קרנות: בארסה 11, ולנסיה 1.

החזקת כדור: בארסה 64%, ולנסיה 36%.

חילוצי כדור: בארסה 62, ולנסיה 48.

 

 

גלרייה:

 

סשה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו