המאמר המופלא של העיתונאי המוערך סיד לואו ב-ESPN על בוסי:
אופ”א נהגה בזלזול כלפי סרג’י בוסקטס, אבל הוא נשאר חיוני מתמיד עבור בארסה
לא צריך להגיד את זה יותר, אבל סרג’י בוסקטס טוב מאוד בכדורגל.
האתר הרשמי של אופ”א פרסם השבוע רשימה קצרה של 40 שחקנים, שממנה הם ביקשו מהקוראים להצביע לקבוצה של שנת 2015 שתוכרז בינואר. הרשימה כוללת 4 שוערים, 12 שחקני הגנה, 12 קשרים, 12 חלוצים… ובלי בוסקטס. זה לא משנה שהוא היה הלב של הקבוצה שהשיגה טרבל ייחודי, כשזכתה בלה ליגה, גביע המלך וליגת האלופות, או שמאמן הקבוצה תיאר אותו כקשר הטוב בעולם. כנראה שאין מקום בשבילו.
יש מקום לחאבייר מסצ’ראנו, שנאלץ לשנות עמדות; כפי שהודה בעצמו, הוא הבין כשהצטרף לברצלונה שהוא פשוט לא היה טוב כמו בוסקטס. ואם זה נכון להצביע על כך שמסצ’ראנו שם כשחקן הגנה או אחד מהתכלילים האחרים המוטלים בספק, בהבקעת שערים, הגנה או מלפנים, אין הכחשה למקומו של בוסקטס. בין הקשרים יש את הקאן צ’לאנולו, גז’גוז’ קרישוביאק, יבהן קונופליאנקה וקווין דה בראונה. הרשימה גם כוללת את ארתורו וידאל, קלאודיו מרקיסיו ופול פוגבה – אלו שבוסקטס ניצח בגמר ליגת האלופות.
זה לא דיבור בטירוף ואין פה כעס; יש משהו קצת מושפע ושקרי (שלא לדבר על לעיתים קרובות) בנוגע לגל הבלתי נמנע שמלווה את הרשימות של הפרסים המרכזיים וחלוקת הגביעים עצמם. העוון שלפעמים קורה בעמדה של שחקנים על הפודיום הוא אבסורדי, שכן להיות השחקן השני או השלישי הטוב בעולם כאילו גורם לך להשתטות. ואז יש את המגע הזה של אי נעימות בנוגע לזה, כאילו אנשים אחרים אינם מורשים לדעות אחרות.
בסופו של דבר, זה פשוט לא כזה משנה. או שזה לא משנה לבוסקטס – לפחות לפי מה שהוא אומר. “אני לא רוצה שאנשים ידברו עליי, לטוב או לרע. אני לא מתראיין הרבה, ואין לי טוויטר”, הוא אמר. “אני לא אחד של שבחים או של התפקיד הראשי, אני לא מחפש את זה”.
ובכל זאת, זה קצת מביך, ועדיין איכשהו כל כך בוסקטס. זה בטבע שלו להיות נעלם מהעיניים. זה פשוט הסוג של מה שהוא עושה. אלא שבוודאי עכשיו, בגיל 27, חוסר ההכרה היחסי היה צריך להישאר מאחור.
בוסקטס לא נכלל גם ברשימה של כדור הזהב, אבל זה כבר טבעי מספיק. כי הרשימה הזאת של 23 השחקנים לקוחה מקולות לשלישייה הראשונה; זה לא סביר שמישהו יסטה רחוק מחמישה או שישה שחקנים, וכשהם כן, הם כמעט מבטיחים שהבחירה ה-“אחרת” שלהם תהיה ברשימה. מעטים היו מציאותיים למקם את בוסקטס בשלושת המקומות הראשונים, במיוחד כששלושת השחקנים שניתן לטעון שעשו את הכי הרבה כדי להיות שם בשנה האחרונה הם חבריו לקבוצה, ברשימה שמלאה בשחקני התקפה וקשרים יצירתיים.
אבל הרשימה של קבוצת השנה קצת שונה הפעם. תחילה האורך הוא של 40 שחקנים. וזה מחולק לפי עמדות. זו הצבעה עבור קבוצה בדיוק כמו (או אולי יותר) עבור האינדיבידואל. יש השתדלות לאיזון. אבל הם השאירו בחוץ את השחקן שמגדיר הכי טוב איזון ובונה קבוצה הכי טוב. בשנת 2015, באירופה, בהם ברצלונה זכתה בתואר המשמעותי ביותר, כשניצחה את אלופי אנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה על הדרך, כשהיא גם זכתה בשני תארים מקומיים, האם סרג’י בוסקטס באמת לא חלק מ-40 השחקנים העליונים ביבשת? האם הוא באמת לא בין 12 הקשרים הטובים ביותר?
באמת?
אביו של בוסקטס היה שוערה של ברצלונה, קרלס בוסקטס; בן משפחה היה שם בכל 5 התארים האירופיים בהם המועדון זכה, גם אם האב והבן ישבו ביציע דאז ב-2006. השבוע, סרג’י שיחק את משחקו ה-350 בברצלונה; הוא זכה ב-20 תארים, כולל 5 אליפויות, 3 גביעי אירופה ו-3 גביעי מלך. הוא גם זכה בגביע העולם וביורו.
“נה”, אנשים אומרים, “אבל, זה בגלל חבריו לקבוצה”, אז בואו נשאל את אחד מהם.
“לא היינו זוכים בחצי מהתארים שלנו בלעדיו, לא ברצלונה ולא נבחרת ספרד”, אומר ג’רארד פיקה. מה שכולם כבר ידעו, או לפחות מה שחשבנו. אבל אולי לא, אז הנה תזכורת.
למרות הזלזול של ההצבעות של אופ”א כלפי בוסקטס, הוא ממשיך להיות אהוב בברצלונה בגלל שהוא מבריק כפיבוט השולט בקישור.
“כילדים, תמיד היינו בועטים לכיוונו של אבא שלי, והתחלתי כחלוץ, אבל בסוף הפכתי לקשר ופיבוט – העמדה שאני הכי אוהב והכי מתאימה למאפיינים שלי”, אמר בוסקטס. “אני מעדיף שהחלוצים יבקיעו במקומי, הם חיים על השערים. לא אכפת לי. אם היה לי אכפת, לא הייתי משחק בעמדה הזו. אני אוהב אותה, את התפקיד שלי, את העבודה שאני עושה”.
זה אולי יכול לעזור להסביר מדוע הוא לא תמיד מקבל תשומת לב. ככלל, בוסקטס לא מבקיע שערים או מספק בישולים. הוא לא כבש יותר משער ליגה בודד בעונה מאז שערך את הופעת הבכורה שלו. ואחרי שמסי הבקיע את השער ההוא בברנבאו ב-2011, הארגנטינאי התלוצץ: “איזה בישול נתת לי”… מה שבוסקטס עשה היה בעצם רק לזוז מהדרך, ולאפשר למסי לרוץ.
“לאפשר” זו המילה. בוסקטס הוא אחד שמאפשר אבל זה לא אומר שהוא לא מסוגל. זה גם אומר שההערכה מחברי הקבוצה והמאמנים היא גרידא בגלל שהוא גורם להם להיראות טוב. זה גם בגלל שהם יודעים כמה הוא טוב. זו הסיבה שויסנטה דל בוסקה אמר שהוא היה רוצה להיות בוסקטס ובגלגול שלו בתקופה בה התקשורת והאוהדים שמו בסימן שאלה את תפקידו בנבחרת ספרד. ולכן גם גווארדיולה הכריז עליו כ-“פריסלס”, אחד שלא יסולא בפז.
בוסקטס הוא קשר הגנתי אבל עם איך שהתיאור הולך, זה מצער ולא הולם. כשלואיס אנריקה תיאר אותו לאחרונה כקשר הטוב ביותר, הוא לא כלל את המילה “ההגנתי” – “בוסקטס הוא הקשר הטוב ביותר בעולם”. קשר, נקודה. “פיבוט” היא המילה בה הם משתמשים בספרד וזו מילה טובה יותר. הוא לא רק פשוט עוצר את הקבוצה היריבה, הוא גם מניע את הקבוצה שלו.
כן, הוא מגן על אחרים. כן, הוא מתקל יותר מכל אחד אחר. וכן, הוא מכסה יותר שטחים מכל שאר הקבוצה שלו. אבל כפי שהוא הראה בגמר ליגת האלופות, השחקן היחיד שהקדים אותו היה אנדראה פירלו. הנקודה שלו הייתה שזו לא הייתה ריצה רק כדי להגן, זו הייתה ריצה כדי למצוא מקום, כדי להניע ולקדם את הקבוצה והכדור.
“הוא השחקן האינטליגנטי ביותר שאי פעם אימנתי”, אמר לואיס אנריקה. תצפה בו ותבינו בקרוב שאחד הדברים שהוא עושה הכי טוב הוא לחכות. מעטים מבינים את הזמן כמו בוסקטס, האטה וזירוז בנקודת הזמן המושלמת.
גווארדיולה עוד לא מצא שחקן מסוג סרג’י בוסקטס שיכול לשלוט בקישור האחורי של באיירן. הוא תיאר פעם את בוסקטס כ-“פריסלס”, שבח גדול בהתחשב באיכויות של חברי הקבוצה שהקיפו אותו.
במחצית של גמר ליגת האלופות ההוא בברלין, לבוסקטס היו 40 מסירות מוצלחות מתוך 40 ניסיונות. העונה הממוצע שלו עומד על כ-93 אחוזי הצלחה. חלק ישאלו כמה ממסירות אלו ממש משנות ובוסקטס יהיה רשאי וזכאי לענות: כולן. “אם אני מאבד את הכדור אני גורם לקבוצה להיות בבעיה”, הוא סיפר ל-אל פאיס. “אני כאן כדי לספק פתרונות”.
אפילו בשנה האחרונה, בה הזהות ומרכז הכובד עברו מאמצע המגרש לקו הקדמי, בוסקטס נשאר חיוני. עבודתו נעשתה קשה יותר – מסי, ניימאר ולואיס סוארס פרשו את המגרש והפכו אותם ליותר יעילים, הרחקתו מהשחקנים אליהם הוא היה רגיל וחיפש למסור – אבל בוסקטס השתלב והסתגל. עכשיו הם מציגים את השילוב המושלם בין שליטה וישירות.
כמה ימים לפני גמר ליגת האלופות, צ’אבי הודה במשהו שהוא לא עשה והיה רוצה לומר בפרידה הסופית שלו. “בוסקטס הוא היורש הטבעי שלי”, הוא אמר. הוא תמיד הודה כי בוסקטס היה ‘חולשה’ שלו, אדם שפירש את הרעיון של נגיעה אחת בכדורגל כמו כמה בודדים אחרים. ועדיין יותר מזה, צ’אבי אמר, הוא שיחק כדורגל ב-“חצי מגע”. והמגע הזה הוא ללא דופי.
ניימאר כינה אותו כ-“מאסטרו”. פיקה אמר ש-“לבוסקטס יש איכויות שאולי נעלמים מעיניהם של אנשים, אבל על המגרש הוא עושה דברים שמשאירים אותנו המומים”.
בהיעדר מסי לאחרונה, סוארס וניימאר הובילו את ברצלונה לקבוצה שניצחה 8 פעמים מ-11. במונחים של הופעות, התגובה התחילה בסביליה, למרות שזה אולי לא היה ברור באופן מלא באותו זמן. ברצלונה הפסידה בסוף אבל ניימאר הוביל אותם בחזרה אחרי שספגו, ואז ה-2-1 הגיע, כשרק הקורה מנעה מהם להפוך את התוצאה.
זה היה המעט אליו שמו לב, אם כי פחות מהרגיל בעקבות התבוסה. המעט אליו לא שמו לב היה כשמסצ’ראנו הוצא מהקישור ובוסקטס הוזז לשם במקום, הוא מילא מקום לאינייסטה כאינטריור. עכשיו בלב של כל זה, סוף סוף הייתה שליטה לבסוף. הייתה זרימה. זה לא שהם היו טובים ומוגנים יותר, אלא שהם הפכו לשחקנים טובים יותר.
ליריבות, זה נגמר עם בוסקטס. לברצלונה, זה מתחיל איתו. בשבת זה נגמר ב-4-0 בקלאסיקו. זה התחיל עם סרג’י בוסקטס שהציג קסם רק 4 שניות אחרי הפתיחה, ששלח את גארת’ בייל לעוף חסר אונים. ובייל נכנס לרשימה הזו של אופ”א.
