ואלדס מתראיין – 2015

ויקטור ואלדס פותח את הלב ומדבר על הכול בראיון ארוך מאוד.

ואלדס מדבר על הכל: שוער העבר שלנו סיפק כמה פנינים ונתן ראיון ארוך (של 45 דקות בערך) ומעניין לעיתונאי מרלון בסרה ברשת החדשות הטלוויזיונית הקולומביאנית והרדיו RCN ב-15 ביוני, כשדיבר על העזיבה מבארסה וכל הקשיים בתהליך השיקום שלו ועד היום. הראיון העצוב והמרגש נשאר חסוי לקצת זמן אך יצא לאור באמצע אוגוסט האחרון.

הרוב המוחלט וכל הדברים המעניינים והחשובים מהראיון המלא והעמוק:

“כל העזיבה שלי אכן לא הייתה אידיאלית. נסעתי לגרמניה כדי לעשות ניתוח אך בעיקר רציתי להתרחק מהכל. זה בגלל האופי שלי. כשאני חושב על זה בדיעבד, אני מודה שהיו לי הרבה טעויות בכל הפרידה הלא ראויה הזו. אנשים ובעיקר האוהדים ציפו ממני לאחרת ובצדק. אני מתחרט על זה.” גם הצהיר: “לא הייתי חוזר על ההחלטה שלי להיות שוער וזה אחד הדברים שאני מביע חרטה עליהם.”

מראיין: ספר לי על יום גדול בחיים שלך שהיית רוצה לשחזר מחדש.

“אממ, יום שהייתי רוצה לחזור אליו? היום בו נולדתי, אני מניח. יש כל כך הרבה דברים שקרו שהייתי רוצה לשנות, כך שאם הייתי צריך לבחור יום לחזור אליו, הייתי בוחר ביום הזה. כמובן, ישנם ימים בלתי נשכחים בחיי שאני זוכר בחיוב וחיבה רבה, כמו הלידה של שלושת ילדיי בהם הייתי מספיק בר-מזל כדי להיות בחדר הלידה, כמו הרגעים בהם זכיתי בתארים מקצועיים חשובים, אבל אם הייתי צריך לחשוב על מה שאני רוצה באנוכיות, זה היה לקבל התחלה חדשה ונקייה ולקבל החלטות אחרות מאלו שקיבלתי בעבר. הייתי משנה החלטות רבות. החיים הם סדרה של צומת-דרכים, ואתה מחליט באיזו דרך אתה הולך מכולן וזה נגמר ביצירת החיים שלך והגורל שלך. והדרך היחידה לשנות את הדברים מהעבר שאתה לא שמח ומרוצה לגביהם היא להיוולד מחדש.”

מראיין: האם היית חוזר להיות שוער שוב?

“לא. זה אחד הדברים שהייתי משנה. תמיד אמרתי את זה. ההיסטוריה שלי עם השער היא אחת ופשוטה. מגיל צעיר הם גרמו לי להאמין שהייתי מוכשר, שזו הדרך שהייתי צריך לבחור בה והנסיבות של ההתפתחות שלי אפשרו לי להמשיך להתקדם באקדמיה. ובסופו של דבר הייתי ‘אמין’ מספיק ויכולתי להפוך לשחקן מקצועי, אבל זו לא דרך קלה והשנים בהם סבלתי לא פוצו ע”י השנים הטובות.”

מראיין: היה לך שיא של יותר מ800 דקות רצופות של שמירה על שער נקי.

“אני לא רוצה להיזכר בסטטיסטיקה האישית שלי או בשיאים. מעולם לא הייתי כזה. אני יודע שהשגתי דברים אינדיבידואלים שונים שהסבו לי הרבה גאווה, אך תמיד אמרתי שאני הכי גאה ב-3 גביעי האלופות שזכיתי עם ברצלונה. לעולם לא הייתי מדמיין אפילו להעדיף שיא או הישג אישי על פני שער של הקבוצה. ובאמת לא עשיתי את זה אף פעם. ולא הייתי צריך. בסופו של דבר, מה השיא נותן לך? אז כן, לא ספגתי אף גול במשך X דקות. אתה אפילו לא זוכר את השיא הזה ושוער אחר יכול לשבור אותו, ולמען האמת, אני אפילו לא יודע אם זה כבר קרה בכלל. אבל אם בסוף השיא הזה לא מוביל לתואר קבוצתי, אז מה זה שווה? למה זה טוב? תמיד ראיתי את הכדורגל מנקודת מבט קולקטיבית וחשבתי על טובת הכלל, למרות שהעמדה שלי היא כל כך ממוקדת על האינדיבידואל, כל כך בודדת, שזה קשה לומר שאתה לא חושב על העבודה שלך, שהיא לא לתת לבעיטות להיכנס ולמנוע שערים. אבל אני לא נותן ערך להישגים האישיים האלה.”

מראיין: האם אתה תמיד רוצה להיות על המגרש או שלפעמים אתה מעדיף שלא לשחק?

“בכדורגל יש שפע של רגעים שאתה מפחד בהם. ואני חושב שזה טוב לפחד ולהיות מתוח לפני המשחקים גדולים. זה שומר אותך ערני, גורם לך להרגיש ‘חי’. לא לפחד לפני משחק גדול זה בלתי אפשרי. הדבר החשוב הוא לדעת איך לשלוט בזה ולשדר למחשבות שלך ולגוף משהו חיובי, כך שהתגובות שלך לאירועים יהיו טובות. אבל היו לי הרבה משחקים שלא רציתי להיות בהם. חלק מזה שאני משחק כדורגל זה בגלל שאמרו לי שאני טוב בשביל זה, והם לקחו אותי לזה ושכנעו אותי מאז שהייתי ילד, והאפשרות היחידה שהייתה לי היא ללכת בדרך הזו ולעשות את העבודה שלי עם המקסימום האפשרי והמשמעת המרבית, והרבה הרבה עבודה. וזה גרם לי להגיע לפסגה בעמדה הזאת. אבל אני יכול לספר לך על אלפי רגעים שלילים שחוויתי ופעמים שסבלתי בגלל כדורגל.”

מראיין: האם יש רגע שאתה צופה בו שוב ושוב, כמו בסרטים?

“יש לי די-וי-די מאוד מיוחד שאני צופה בו מדי פעם. זו סקירה של האירוע הספורטיבי הגדול בקריירה שלי – גמר ליגת האלופות 2006 בפריז נגד ארסנל. אם הייתי צריך לבחור במשחק אחד בלבד מכל הקריירה שלי זה היה זה. כי בגלל איך שהלילה הלך הקריירה שלי התרוממה ועלתה על שביל הבריחה. הדי-וי-די הזה מעורר בי הרבה אמוציות, כי מלבד המשחק עצמו וההכנות אליו, יש שם גם את החגיגות בברצלונה עם כל האוהדים ברחוב. עד אז המועדון לא זכה בליגת האלופות מאז 1992. כולם יצאו לרחובות ויש תמונה שלי מניף את הגביע שמרגשת אותי מאוד ואני תמיד חוזר על החלק של החגיגות עם כל האוהדים. בסופו של דבר, אני חושב שזה מה שהכדורגל משאיר איתי – אותם רגעים של אושר עם החברים לקבוצה והאוהדים. ותודה לאל שיש לי הרבה מהם.”

מראיין: האם אי פעם ראית את עצמך עושה משהו אחר?

“כבר חשבתי על עבודה אחרת, במיוחד כשהיו לי ימים רעים בעבודה. בימים אלה אתה תמיד חושב: ‘הלוואי והייתה לי עבודה אחרת’. אני לא יודע מה העבודה האחרת הזאת יכולה להיות, אבל כל דרך להתפרנס תתקבל ותהיה בסדר. אין לי בעיה להתאים את החיים שלי לאירועים שקורים. אשתי יודעת את זה וכבר דיברנו על זה. במקרה של בעיה שמתרחשת אין לי בעיה של בחירה בדרך אחרת מכדורגל ועלייה על שביל שונה. אפילו אם מדובר בדמות ציבורית, אין לי שום בעיה עם זה.”

מראיין: אבל להגיע לאן שהגעת זה קשה, נכון?

“הייתי בר-מזל לזכות בחיים האלה והייתה לי הפריבילגיה, אבל אני לא מסתיר את מה שאני חושב. האנשים הקרובים אליי תמיד ידעו מה אני חושב על כדורגל ושוערים. כתבתי ספר לאחרונה (MetudoV) שבו אני מספר את סיפור הקריירה שלי, אבל מה שאני מנסה להסביר היא השיטה הפסיכולוגית שהייתי צריך ליצור בראשי לאט לאט כדי לעבור את כל המכשולים שהחיים הציבו לפניי ושלא הבנתי, אבל הייתי חייב להבין. בסופו של דבר הצלחתי להשיג הצלחה, תודה לאל.”

מראיין: כשאתה הולך לעבר כדור אווירי, אתה חושב על הבטיחות שלך או שאתה מתעלם מזה?

“כשוער אני תמיד חושב שאני הולך לקבל מכה כשאני קופץ לעבר כדור אווירי. השוער הוא תמיד פחות ‘מוגן’ משאר שחקני השדה כי אנחנו מחפשים רק את הכדור כשאנחנו הולכים לעברו, אז גם שאר השחקנים יכולים לפגוע בך בקלות. אבל אלו רק דברים של כדורגל שהתקבלו עם הזמן. אני אתן לך דוגמה: שברתי את הברך שלי בשנה שעברה בפעולה שכנראה עשיתי מיליוני פעמים, מתוך 12 שנים של כדורגל מקצועני ו20 שנים של כדורגל בכלל. אני קופץ לכדור, מנסה לתפוס אותו, אני לא מצליח, הוא נופל ואז אני קופץ אליו על הקרקע. ללא כל בעיות. באותו יום, כשהרגל שלי פגעה בקרקע, חשבתי רק על לתפוס את הכדור. ואחרי זה הרופא שלי, המנתח שהציל את הקריירה שלי כי בגללו אני יכול לשחק שוב, אמר לי: ‘אתה יודע למה נפצעת?’ והשבתי לו – ‘אני חושב שזה בגלל שבאותו יום המגרש היה קצת רטוב והרגל שלי החליקה מעט אז הברך שלי נפגעה’. והוא ענה לי – ‘לא, נפצעת כי המוח שלך חשב על הכדור יותר משחשב על הגוף שלך. וזה לא נתן לשרירים שלך מספיק זמן להגן על הברך שלך לפני שהלכת על הכדור הזה’. אז, כן, כשאתה חושב על זה אתה יודע שהגוף שלך יכול להיפגע, אבל כשאתה רק מסתכל על הכדור אתה לא חושב על הגוף שלך.”

מראיין: אם היית צריך לשנות את התוצאה של משחק אחד ששיחקת, במי היית בוחר?

“לא הייתי משנה את התוצאה של אף משחק ששיחקתי בו, אבל הייתי משנה את היום שבו נפצעתי בשנה שעברה. הייתי הקפטן באותו יום, פגשנו את סלטה ויגו בבית, זה היה משחק באמצע השבוע. המשחק הארור התחיל כשהשופט פרק לפנדל נגדנו. אני לא זוכר את שמו של השופט, אני חושב שזה היה אייזה גאמס, אבל במשחק שלו שבוע או שבועיים לפני, הוא שרק לפנדל, באצטדיון של אלמריה אני חושב, בגלל פאול שהיה מחוץ לרחבה. הוא עשה טעות. אז כקפטן, אני הולך ואומר לו: ‘תבדוק עם הקוון כי אני חושב שזה היה מחוץ לרחבה’. הוא דיבר עם העוזר שלו באוזנייה, וכקפטן הפעלתי עליו לחץ ואז הוא מסמן שזה היה מחוץ לרחבה. בעיטה חופשית. ופה החיים שלי השתנו. נפצעתי מהכדור שהגיע מהבעיטה החופשית. אם זה היה פנדל בוודאות לא הייתי נפצע. אז, לא, לא הייתי משנה את התוצאה של אף משחק שלקחתי בו חלק. הייתי משנה את היום, הייתי עושה שמישהו אחר יהיה הקפטן כי בלי הסרט בוודאות לא הייתי רץ אל השופט ודורש שישנה את החלטתו. אלו דברים שנשארים איתך למשך כל חייך. אני לעולם לא אשכח את היום הזה. דיברת על גורל מוקדם יותר ואמרתי לך שזה סדרה של צומת-דרכים, כמו רכבת הרים. ובאותו רגע החלטתי שהדרך עלייה אני עולה היא זו, כאשר המהלך הטבעי של הדברים היה הדרך האחרת.”

מראיין: מה למדת מהפציעה שלך?

“אני לא אדבר על האנשים שנטשו וזנחו אותך או העובדה שעולם הכדורגל גורם לך להרגיש חסר חשיבות, אבל אספר לך על דבר אחד שמיוחד עבורי. הפציעה גרמה לי לחוות את החיים האמיתיים ואת החיים כשאתה לא שחקן כדורגל. נסעתי לגרמניה להתאוששות. זו הייתה פציעה קשה אבל ידעתי שאני הולך לעשות את זה, לא משנה מה. ובשניים-שלושה חודשים בהם הייתי בגרמניה התגוררתי בבית מלון והייתי צריך להגיע משם לקליניקה של הרופא שלי פעמיים-שלושה ביום בשביל עבודה למען ההתאוששות ולקחתי חשמלית (כמובן מעין רכבת קלה הנעה על מסילה ברחובות). והודות לגישה של האנשים באאוגסבורג, אף פעם לא זיהו אותי. לא בחשמלית, לא ברחוב, בשום מקום. זה היה מוזר ויוצא-דופן עבורי אחרי חיים בברצלונה כל כך הרבה זמן. לא הייתי רגיל לזה. ואני מודה לאלוהים על כך שלאחר הרבה שנים הייתי צריך לשלם על הדברים הקטנים כמו כרטיס לחשמלית או קפה ויצא לי לחוות אלפי דברים אחרים ושונים שאתה לא חווה כשחקן כדורגל. ככדורגלנים אנחנו חיים בעולם לא מציאותי. זה לא באמת העולם האמיתי. אנחנו מקבלים את כל מה שאנחנו רוצים, הכל קל, אנשים משבחים אותך, אתה מרגיש נוח בכל מקום. והפציעה גרמה לי לחזור לעולם האמיתי. וה’מנה’ הזאת של הענווה הייתי חזקה ועכשיו כשאני חוזר להיות מקצוען אני נושא את הזיכרון עימי. הייתי הבחור באאוגסבורג שקנה כרטיסי חשמלית והלך עם קביים ואוזניות לבדו. אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני.”

מראיין: אז עכשיו אתה חוזר להיות סופר-סטאר, אבל השיעור נלמד והלקח נשאר.

“לעולם לא אהיה סופר-סטאר שוב. כי ראיתי את הצד השני. הכדורגל מבודד אותך. אתה פוגע בברך שלך ואתה מיד מוחלף ע”י מישהו אחר, אתה כבר לא טוב מספיק. אבל אתה טוב מספיק אם אתה רוצה להיות. זה כוח הרצון שלך שמחזיר אותך למקום הנכון שוב. אני כמו ילד עם נעליים חדשות. ובכן, עם ברך חדשה. אני מודה לאלוהים על כל מה שיש לי עכשיו ואני מעריך את זה הרבה יותר מלפני הפציעה שלי.”

מראיין: על מה אתה חושב כאשר שורקים לפנדל נגדך?

“קודם כל, לשוער אין מה להפסיד כשהוא עומד בפני פנדל. כי ההנחה האוטומטית והראשונית היא שהפנדל הולך להיכנס. כשאני פוגש ילדים, הם תמיד שואלים אותי איך זה מרגיש להתמודד עם שחקן כמו כריסטיאנו או מסי מהנקודה הלבנה. הם חושבים שבגלל שמדובר בשחקן חשוב אז השוער מפחד, אבל אני חושב ששוער רק יכול להרוויח מפנדל. אם הוא עוצר אותו, הוא גיבור. ואם הוא לא, זה בסדר, כי זה היה אמור לקרות בכל מקרה.”

מראיין: אז על מה אתה מתבונן לפני שהיריב בועט בכדור מהנקודה הלבנה?

“אתה מנתח הרבה דברים. איך הוא ממקם את עצמו, ההיסטוריה שלו עם פנדלים, סטטיסטיקות על הפנדלים שהוא בעט, אתה רואה כמה הוא מתוח, אתה מנסה לעצבן ולהלחיץ אותו עוד יותר, אתה מנסה לגרום לו לעמוד שם ליותר זמן כדי שהוא יוכל לשנות את דעתו לגבי איך לבעוט ושוב ושוב… דברים שונים יכולים לקרות בדבר כזה, אבל זה כל מה שאני הולך להגיד לך. אני לא יכול לומר שום דבר נוסף.”

מראיין: האם שערים נראים אחרת ובגדלים שונים או שכולם אותו הדבר?

“מאוד, מאוד שונים. זו שאלה טובה. השער עליו אתה מגן באימון הוא הקל ביותר. תמיד חשבתי שלהתאמן זה קל יותר מלהתחרות. כי כשאתה יוצא להתאמן אתה לא מתמקד בשער. אתה יוצא להתאמן גם כדי ליהנות מעצמך. אין לחץ, אף אחד לא מסתכל עליך ומעיר לך חוץ מהמאמן שלך וחבריך לקבוצה. אחרי זה אתה יוצא להתחרות מול 100,000 איש בפעמים הראשונות, והשער נראה גדול יותר ממה שהוא. ואתה מנסה לגעת בקורות כדי ש’יגנו’ עליך, אתה מתפלל לכל דבר קדוש כדי להשיג הגנה מכל דבר רע שיכול לקרות… ואז יש הבדלים פיזיים ממשיים בין אצטדיון לאצטדיון. אבל החלק החשוב ביותר הוא ההיבט הפסיכולוגי.”

מראיין: מה, לא נהנית מהתהילה?

“אני לא נהנה מתהילה. כשזה ייגמר, כשהאורות ייכבו, אני אהיה עם ילדיי, אלמד אותם מה יכול לקרות כאשר האורות דולקים ולקוות שהם יקבלו את אור הזרקורים, לא אני. ואני מקווה שאחרי שהאורות ייכבו יהיה קשה לאנשים למצוא אותי.”

מראיין: האם אתה מכיר שחקנים שכן נהנו מהתהילה?

“כן, אבל כדבר חיובי. יש אנשים שמקיפים את עצמם עם אחרים, גם ברגעים של חולשה. למשל, עבורי רונאלדיניו היה אדם שהיה לו מגע של אנשים. לא משנה איפה היינו, בשדות תעופה או במקומות אחרים, היה לנו את אנשי הביטחון של המועדון איתנו, אבל הוא יאפשר לכולם להתקרב ולבוא אליו, אנשים חיבקו אותו, נגעו בו. הוא היה אדם חם ואוהב עם כולם ואני חושב שהוא נהנה מהתהילה בצורה חיובית. אחרת אתה לא יכול לזייף את החיוך הזה שהיה לו כל הזמן. אתה לא יכול להכריח את עצמך לעשות את זה במשך שנים.”

מראיין: מה שונה בין להיות שחקן שדה לבין להיות שוער?

“הבדידות. אתה צריך לקחת את הכל על עצמך. כשאתה עושה טעות, כילד, אתה מרגיש שכולם מדברים עליך. על ידי הילדים, ע”י הוריהם, אפילו גם אם הם לא מתכוונים לזה. ‘הפסדנו בגללו’. וכשאתה בסה”כ ילד זה קשה. אתה הולך הביתה, אתה מדוכא… אם הקבוצה שלך היא מבית הספר אז הם אפילו עשויים להזכיר לך את מה שקרה גם במשך השבוע. וזו המרגינליזציה (דחיקה לשוליים) שהשוערים צריכים לעבור. וזה האופי שיש לשוער הבוגר והבשל. כי הוא חי את זה מאז שהוא קטן. ואנחנו שונים. אני מקבל הרבה הודעות במדיה החברתית, במיוחד מילדים ואתה רואה את התמונות שלהם בטוויטר או בפייסבוק (“ואני קורא אותם, למרות שהם חושבים שלא”) וזה ילד שמשחק כשוער. וזה מרגש לקרוא את הודעות התמיכה כי זה היה משוער אחר. הוא שוער בן 10 ואני שוער בן 33. זה לא משנה. אנחנו שוערים. אני חושב שאנחנו זהים. מה שאני אעשה אחרי שאפרוש זה כנראה יהיה ללמד אותם. בגלל שהם כנים. הם לעולם לא ישקרו לי.”

מראיין: מה אתה עושה כדי להירגע אחרי משחקים גדולים?

“כדי להירגע אני אוהב לצפות בסרטים שכבר ראיתי לפני. יש שני דברים שעוזרים לי להתבודד מבחוץ – רוקנרול וקולנוע. אלו הן התשוקות הגדולות ביותר שלי ובזכותן אני מצליח להתנתק מהפחדים במצבים רעים. ואם אני לא רוצה שאף אחד יפריע לי, אני שם לי סרט. אני נכנס לתוך הסיפור ונהיה מעורב בו שאני שוכח את הדברים האחרים. בגלל זה אני כ”כ אוהב סרטים. והרוק גם תמיד אפשר לי לבודד את עצמי מהפחדים שלי ולהוציא את הטוב ביותר מעצמי.”

מראיין: מה העצה הטובה ביותר שאי פעם קיבלת ממאמן?

“כשהייתי בן 18, אחרי משחק בו ניצחנו 6-1, אני חושב, הייתי עצוב בחדר ההלבשה, וזו הייתה אגוצנטריות (אנוכיות) ממני, אני לא אוהב את זה אבל זה קרה. ואז עוזר המאמן, מיסטר פפ סגורה (כיום האחראי של ברתומאו על הלה-מאסיה כזכור), בא אליי, והוא נזכר בזה כי דיברתי איתו כמה ימים לפני וסיפרתי לו על זה. הוא שאל אותי למה אני עצוב, למה אני יושב לבד. אמרתי לו שזה בגלל שעשיתי טעות עם השער שספגתי וכו’ ושיכולתי לעשות יותר. הוא אמר לי: ‘גם אני חושבת שיכולת לעשות יותר, אבל מה שאתה לא זוכר עכשיו זו העצירה שלך כשהתוצאה הייתה 0-0 וההתערבויות האחרות שלך שעזרו לקבוצה שלך’. אמרתי לו שאני לא זוכר אותם, שרק השתגעתי קצת מהשער שספגתי. והוא ענה – ‘מה שאני עומד לומר לך עכשיו יעזור לך לשארית חייך – תמיד תיזכר בדברים הטובים אחרי משחק או אימון, אל תיאחז ותידבק רק בדברים השליליים’. וזה משהו שסותר את מה שהרבה אנשים מלמדים אותך לעשות בהרבה דברים בחיים – ללמוד מהטעויות שלך. אתה כבר יודע מה הייתה הטעות ושעשית אותה. בדיוק כמו שידעתי באותו יום. אני תמיד נזכר במילים הללו, הם נתנו לי ‘חיים’. אחרי רגע רע, משחק רע…”

מראיין: מה האיכות שאתה הכי מעריך במאמן?

“הייתי אומר שהיכולת שלו לתקשר. היה לי המזל לעבוד עם גווארדיולה לכמה עונות ועבורנו זה היה כמו להגיע לאוניברסיטת כדורגל וללמוד בה, כשהוא היה בה פרופסור מן המניין. אבל חוץ מההוראות והלימוד שלו, היכולת שלו לתקשר הייתה נהדרת. ואיך שהוא התאים את עצמו לכל אחד מאיתנו כי זה היה שונה אם הוא היה צריך לומר משהו לך, או לי או למישהו אחר. זה החלק הכי קשה בלהיות מאמן – להתאים את האגו שלו והמסר שהוא רוצה להעביר ל24-30 שחקנים בסגל שלו. ניהול האגו בחדר ההלבשה, כי יש שם הרבה. ‘אני חייב לומר לך שעשית טעות אבל איך אומר לך את זה? כי אתה מתמודד עם הדברים בצורה שונה מהבחור השני שאולי עשוי להיות אחד שמקבל יותר את הדברים האלה’. זה הדבר הכי קשה – תקשורת.”

מראיין: האם אתה מסתדר טוב יותר עם חברי הקבוצה שיש להם אופי דומה לשלך או דווקא עם השונים?

“אני תמיד הסתדרתי היטב עם כל חבריי לקבוצה. כמובן שזה יותר קל להתקרב יותר לאנשים עם אופי קרוב יותר לשלך, באופן טבעי. אולי אתה עשוי לחשוב אחרת, אבל אני מאוד אוהב להתבדח, להתקרב ולגרום לאחרים לצחוק. ואהבתי את סוג השחקנים שקיבלו את זה, שצחקו מהבדיחות שלי. לדוגמה, צ’אבי תמיד צחק איתי יותר מכל אחד אחר. ושלל הרגעים ששיתפתי איתו וביליתי יחד איתו בחדר ההלבשה ומחוצה לו היו ייחודיים. ועדיין יש לנו רגעים מלפנינו, כי זו ידידות שתימשך לנצח.”

מראיין: מי השוערים שהכי אהבת?

“אהבתי את אוליבר קאן, ראיתי אותו לראשונה כשהייתי מביא כדורים בקאמפ נואו. וכשראיתי אותו עוצר כדור ושומר אותו בזרועותיו, כמה גדול הוא היה, האופי שלו והביטחון שהוא השרה, חשבתי לעצמי ‘זה האיידול שלי’. אתה יכולת להרגיש את החוזק והכוח שלו, את האופי. הוא היה השוער שלי. ואחרי זה אהבתי את סנטיאגו קניסארס מאוד. הוא היה מודל לחיקוי עבורי במונחים של טכניקה, כאשר התאמנתי כל יום הוא מי שרציתי להיות כמוהו כי הוא היה מאוד אלגנטי, מוכשר ועצר כדורים בצורה שחשבתי שצריכה להיעשות.”

מראיין: כשאתה יושב בשער שלך ומסתכל על המשחק אתה מקווה להיות שם, לשחק, או שזה לא קרה מעולם?

“קודם כל אתה מנסה להתמקד במה שקורה על המגרש. כי המיקום שלך במגרש תלוי בזה. עם גווארדיולה למשל קו ההגנה שלי תמיד היה מחצית מגובה המגרש. אז היה לי 30-40 מטרים עליהם אני צריך להגן כמו שוער נורמלי במקרה שהיריב ‘זורק’ את הכדור מעל ההגנה שלי. אז הייתי צריך למקם את עצמי על המגרש גבוה יותר מכל שוער אחר כדי שלא אצטרך לרוץ 40 מטרים, אלא 15 מ’, כי אני לא כזה מהיר. אז לא היה לי זמן לחשוב, כי הייתי ממוקד מדי בזה. רציתי רק לשחק.”

מראיין: מי היו החלוצים המסוכנים ביותר שעמדת בפניהם?

“היו הרבה מהם. ראול, שהיה קטלני ברחבה. כל כדור שהגיע לרחבה, הוא היה שם כדי למצוא אותו. רונאלדו, הברזילאי, שהיה לו סיומת מהירה ומדויקת שלא הייתה לאף אחד אחר. כריסטיאנו רונאלדו, אותו פגשתי הרבה פעמים, גם קטלני; הוא בלתי צפוי כי ברגע שהוא חולף על פני מרכז המגרש הוא יכול לבעוט מכל מקום. שיחקתי נגד הטובים ביותר, למרבה המזל. או בעצם למרבה הצער, אני לא יודע.”

מראיין: מה הופך את ליאו מסי למיוחד כל כך?

“ליאו שיפר את ההישגים שלו עצמו שנה אחרי שנה, עם הלחץ הנוסף של להיות הטוב ביותר, משום שהוא מודע לכך. הוא כישרון טהור. הייתי בחדר ההלבשה עם שחקנים נהדרים, שהיו מוכשרים בצורה יוצאת-דופן – רונאלדיניו, צ’אבי, אינייסטה… אנשים שנולדו כדי לעשות את זה. אבל ליאו תמיד היה רמה מעל הכישרון שהייתי רגיל לראות. עמדתי בפניו באימונים ואני מודה לאלוהים על זה כי זה שיפר אותי כאדם, כמקצוען, כחבר לקבוצה וכשוער. אנשים שואלים אותי אם יש גבול למה שליאו יכול לעשות ותמיד אמרתי את אותו הדבר: אין. לא עד שהוא אומר שהוא הגיע לגבול שלו, אבל אני לא חושב שהוא בכלל חושב על זה.”

מראיין: מהי הפגישה המיוחדת ביותר שהייתה לך?

“בכנות, הייתי אומר שהמפגש עם אשתי יולנדה. בנינו משפחה יחד, שזה משהו שיימשך לנצח, ובגלל שאני מכיר את עצמי טוב יותר מכל אחד אחר ואני יודע שקשה לחיות איתי בכמה רגעים אז מגיע לה את כל ה’גביעים’ שבעולם על ה’התמודדות’ איתי. אני חושב שזה המפגש המיוחד ביותר ו’תפסתי’ אותה ולא נתתי לה ללכת, לעולם. היא הייתה כל כך יפה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון.”

מראיין: האם המשמעות של המילה ‘פחד’ השתנתה עבורך במשך השנים?

“כן, היא השתנתה. זה תלוי על מה אתה מדבר. עכשיו כשיש לי שלושה ילדים אני פוחד ממוות מאוד. כי אני חושב שהיצורים הקטנים האלה לא מסוגלים לסבול את זה. מקצועית אתה עובר את ‘פחד הבמה’ עם ניסיון וותק. זה יכול ‘לשתק’ אותך בשנים הראשונות ולגרום לך לא להוציא את המיטב. אבל החשש לחיי השתנה מאז שהפכתי לאבא. לפני זה, נהגתי ללכת באופן סמוי לרכוב על אופנועים, גם אם המועדון לא אפשר לי ולמרות שידעתי את הסיכון שכרוך בכך. אבל לא היה לי אף אחד שהיה תלוי בי אז חשבתי רק שחיי הם חיי. אבל כשיש לך ילדים אתה חושב שזה עדיף לא לשים את עצמך בסיכון. אז אני חושב שהפחד הזה השתנה עם הימים.”

מראיין: איזה מהאיכויות שלך תנחיל בילדיך?

התמדה. אני אסיר תודה שהיה לי אבא שהיה מאוד קפדן איתי עם משמעת ועבודה ואני מודה לו על שלימד אותי שאתה חייב להיות שקדן ולהמשיך לעבוד עבור המטרה שלך, לא משנה מה קורה. זה מה שאני רוצה ללמד את ילדיי. עבודה, עבודה, עבודה. אין סוד אחר בחיים. רק אנשים שעושים קסמים מקבלים דברים בקלות והיישר לידיים. וגם הם היו צריכים לעבוד כדי לקבל את השרביט. התמדה, ענווה וכבוד לזולת אם אתה רוצה להיות מכובד.

מראיין: ספר לי על רגע שבגללו באמת האשמת את עצמך.

“אין ספק שזה אחד מהרגעים שבגללם בודדתי את עצמי. אני הולך ויש אנשים שסובלים ומצפים ממך ליותר ומצפים שתהיה שם. כמו הפרידה שלי מבארסה. היא לא הייתה ראויה. בגלל הטיפול עזבתי לגרמניה, זה לא היה כמו שרציתי ובגלל האופי שלי התבודדתי ורציתי להתרחק. אני בטוח שהאנשים ציפו ממני ליותר ואני מסכים איתם. אני מתרחט ואלו הם הסוגים של הדברים שאני מאשים את עצמי בגללם.”

מראיין: מה היה רגע קריטי בחיים שלך, כאשר הכל יכול היה להשתנות?

“תמיד חשבתי שיש מלאך ששומר עליי מדברים מאז שהייתי ילד. כמו שפעם אחת הייתי בן 12, כבר שיחקתי בבארסה והתחלתי להרגיש כאב חזק בשריר המתוויך הגדול. גם היה לי חום, אז הלכתי לישון, וכשהתעוררתי הכאב ירד לרגל שלי. עדיין היה לי חום והלכתי לבית החולים. אחרי שבוע בבית החולים הם סוף סוף הבינו מה לא בסדר איתי – היה לי חיידק שהחל לאכול את עצם השוק שלי. קיבלתי את זה דרך שריטה בזרוע… הרופאים לא היו בטוחים שיוכלו להציל את הרגל שלי ועברתי רגעים רעים, כי ראיתי את המשפחה שלי סובלת. אבל, בתודה לאלוהים או המלאך השומר ההוא, שתמיד דאג לי – הרגל שלי לא רק ניצלה, אלא לאחר ההתערבות היא גדלה באותו הקצב של הרגל השנייה, זו הייתה דאגה שלנו כי הייתי עוד בתהליך הגדילה. אני חושב שזה חלק מהגורל, כי אם הם היו חותכים את הרגל שלי או שהיא לא הייתה גודלת בקצב של השנייה אז היו לי חיים אחרים לגמרי.”

עידן

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו