ולפעמים החגיגה נגמרת

אלופת אירופה נפרדה מהכתר שלה אחרי הפסד 2-0 לאתלטיקו מדריד מצוינת.

תחושת הבאסה אצלי: 6. כן זה מאכזב, מתסכל וכו׳, אבל אם להיות ריאלי – אתלטיקו שיחקה פשוט מצוין, עם הכלים שיש לה והגיעה לה לעלות. רשמתי את זה בשבוע שעבר ואדגיש שוב: לא מדובר בבונקר חסר האינטליגנציה של אינטר או צ׳לסי, אלא באמת ברמת הגנה מהגבוהות שיש. משחק הלחץ, הדחיפה לצדדים, הסגירות האלכסוניות, הכל.

 

ב DNA של בארסה, היא לא יודעת לשמור על תוצאה. למעשה, אנחנו הקבוצה הגרועה ביותר בכל הזמנים בלשמור על תוצאה. אני יכול להבין את המחשבה של לואיס אנריקה בניסיון להוציא את העוקץ מהמשחק במחצית הראשונה, אבל היה ברור שמתישהו נשלם על הלחץ הגבוה שלהם. דווקא משחק בו אתלטיקו מדריד כן תוקפת היה יכל להיות מצע מצוין להתקפות מעבר של בארסה, אבל כל מה שעשינו ברגע שבוסקטס שבר את הלחץ הגבוה הראשוני, הוא להניע כדור באיטיות לניימאר, ומשם לאלבה ואחורה. כנ״ל לגבי צד ימין. זה לא ה DNA של בארסה. בגנים הנאיביים שלנו אין יכולת להגן ולשמור על תוצאה.

 

זכייה שנייה רצופה בליגת האלופות היא סיפור מסובך – במפעל הזה צריך המון פקטורים שיכנסו לחשבון כדי לזכות בו. מרבית הפקטורים שלנו נעדרו מהצ׳ק ליסט: בעיקר כושר של השלישיה הקדמית, עייפות מצטברת של שאר ההרכב והעובדה הידועה על העליבות של הספסל שלנו. לכל זה מתווסף כמובן גם פקטור הרעב. אפשר לראות בבירור לפי הדיבורים של השחקנים בתקשורת שזה לא יהיה אסון אם נודח מליגת האלופות, ואת ההדחה הזאת הם מקבלים בהרבה יותר שלוות נפש מהדחות אחרות שלנו. לזכות פעם שנייה ברצף זה אתגר חביב, אבל בוודאי לא אתגר כמו לזכות בו אחרי כמה שנים בלעדיו.

 

את שליפת החרבות ותליית השחקנים / מאמן אני ממליץ להשאיר לסוף העונה.

 

מילה אחרונה לגבי הפנדל הברור – זאת לא הסיבה שלא עלינו, אבל נסו לדמיין את הזעקות והבכי אם הסיטואציה הייתה הפוכה…

סשה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו