זה ספורט

זה ספורט. אתה יכול להפסיד באותה מידה כמו שאתה יכול לנצח. אתה נותן את כל מה שיש לך, לפעמים זה יספיק ולפעמים זה לא יספיק. אתה תגיע מרחוק, תעודד בכל הכוח, תתפלל הכי חזק, תקווה ותרצה ותנסה לדחוף בכוח המחשבה את הקבוצה, אבל תפסיד בכל זאת.

כמה ייחלתי לניצחון במשחק הזה. הזמנתי את כרטיס הטיסה עוד לפני חצי שנה, את הכרטיס למשחק לא הרבה אחרי זה, השקעתי הון תועפות בכרטיסים למשחק ולטיסה, במלון וכל הזמן הזה אמרתי לעצמי: כל ההשקעה הזאת ואולי אני לא אזכה לראות ניצחון. אולי יהיה מפח נפש. אולי אני אפילו ארגיש אשם במידת מה כי הנה, אני הייתי שם, זה בטח השפיע איכשהו!!! והגורל! הגורל, לפי הקלאסיקות היווניות, חייב להביא איזושהי טרגדיה לקלחת.

היום הראשון של המסע הזה, יום רביעי, הלך הפוך לגמרי. עשיתי מעשה, שבדיעבד כמובן לא היה החכם ביותר: הזמנתי טיסת המשך מברצלונה למדריד כדי לבלות שם בימים שלפני המשחק; במקום פשוט להחליף את הטיסה הראשונה לטיסה ישירה למדריד. מה שקרה ביום רביעי זה שהטיסה מישראל לברצלונה התעכבה בשלוש שעות, החמצתי את הקונקשן שלי, ולכן שילמתי על טיסת פנים חדשה עוד 100 אירו, וגם היא התעכבה ביותר משעה, וככה במקום להגיע למלון ב-17:00, הגעתי בשעה 21:00.

אמרתי לעצמי כל הזמן הזה: לא משנה כמה היום אני “סובל”, המטרה היא שננצח ביום שבת. אם ננצח ביום שבת זה יצדיק כל טיפה של מרירות בימים שלפני כן. זה יפצה על הכול.

זה כמובן לא קרה… הרבה הודות למשחק נרפה מאוד של ברצלונה, ומשחק טקטי מצוין של החבורה של זידאן. זידאן נתן נוק אאוט ללואיס אנריקה. ההצבה של קאסמירו מספרת רק חלק מהסיפור. ריאל מדריד ידעה להגן מצוין כקבוצה מלוכדת, ומנגד היא יצאה להתקפות היטב. השחקנים של לואיס אנריקה נראו כבויים, עייפים, חסרי חשק ורעב. אין ספק שהעבודה העיקרית של המאמן היא מוטיבציונית, מנטאלית, ופה נראה שלואיס אנריקה נכשל בגדול. שום תירוץ של ג’ט לג ועייפות פיזיולוגית לא מתקבל בעיניי, אגב. אני גם לא רוצה להישמע כאילו אני מפיל את כל האשמה על המאמן, פשוט קצרה היריעה מלפרט עד כמה כל אחד מהשחקנים היה מתחת לרמתו. היה נחמד לראות שלמרות זאת, הגרעין הקשה של הקהל שר “לואיס אנריקה” בדקה ה-90.

אבל עוד לפני כן, היה מתסכל מאוד לראות שבארסה לא מצליחה לתרגם את היתרון שלה ב-20 הדקות הראשונות לשער. מחצית ראשונה שמסתיימת ללא שערים – משהו שראינו הרבה פעמים במשחקים של בארסה העונה, ומנגד משהו שלא ראינו הרבה מאוד קלאסיקוס (מתי בפעם האחרונה זה קרה?). הגול של פיקה היה באוויר עם רצף הקרנות, אבל מנגד, למעט בעיטה אחת מעניינת של מסי, בארסה לא גרמה לקיילור נבאס להתמתח. זאת ריאל מדריד שהכדורים שלה שרקו שוב ושוב בשער שלנו. גול שנפסל של בייל, משקוף של רונאלדו. בארסה לא הגנה היטב כלל וכלל, ונראה שהפעמים היחידות שבהן ההגנה ניצחה במאבק זה כי השחקנים של ריאל עשו משהו טיפשי ונכנסו עם הראש בקיר: בייל ורונאלדו נכנסו מספר רב של פעמים בשחקני ההגנה, החליקו וכדומה. חייב לומר שכל גול שלהם הרגיש לא אמיתי. כאילו אני רואה הזיה, זה לא יכול לקרות שאני רואה שחקן לבן מבקיע במו עיניי.

נעבור להיבט האישי יותר. המשחק היה חוויה עצומה עבורי. חטפתי את הצמרמורת של החיים בטקס לכבודו של יוהאן קרויף, ובמוזאיקה, עם ההמנון, הקול שלי נשבר מספר פעמים בגלל ההתרגשות, העצבות, הכול ביחד. מימיני ישב סרחיו, בחור נחמד שעבר מסבייה לברצלונה לפני מספר שנים, התחתן עם בחורה קטלאנית ויש לו בן קטלאני, אך הוא לא אוהד בארסה ולא מאמין בלאומיות קטלאנית. פטפטנו באנגלית לא מעט; על אף הניסיון שלי לזרוק כמה משפטים בספרדית, הוא התקבע על אנגלית, ואני מאמין שמוטב שכך, כי הספרדית שלי לניהול שיחות לא ברמה הכי גבוהה. נראה שהוא בא להסביר לי כמה דברים, כאילו הוא לא ציפה שאני אדע שאיוואן ראקיטיץ’ הגיע מסביליה, או שדני אלבס גם. כדי להבהיר לו המשכתי שגם קייטה, אדריאנו ואלייש וידאל. במחצית דיברנו על נושא עצמאות קטלוניה וזה היה מרתק לשמוע את הזווית שלו – אם מישהו רוצה לשמוע, אשמח לספר, אך לא ארחיב על כך בפוסט כאן. השיחות איתו היו משעשעות, מבדרות לפעמים, אבל הכי הרג אותי שבסוף, כשאני עם הידיים על הפנים ולא יודע איך לאכול את עצמי, הוא אומר את המשפט האובייקטיבי הנכון: זה היה משחק מעולה. כן, למי שאובייקטיבי זה היה מעולה. לי ולנו פה – קצת הרבה פחות. הוא גם זרק משפט שאנחנו בני מזל שזה לא נגמר ביותר מאשר 2-1. גם פה, כנראה צודק אובייקטיבית.

ההלם ירד והגיע הזמן לחזור למלון, רציתי למהר לפרוק פה את הסיפור, אבל זה היה מסע ארוך ומייגע של כשעה וחצי. ללכת עם ההמון באיטיות ובצפיפות לכיוון המטרו במשך דקות ארוכות, לשמוע עוד עשרות אנשים מדברים עברית. כשאיש אחד זיהה שאנחנו ישראלים הוא שאל “כמה נגמר הפועל אתם יודעים?” למי אכפת?! במטרו נדחקנו כמו סרדינים אבל העיקר הצלחנו להיכנס כבר ברכבת הראשונה שהגיעה. כדי להעביר את הזמן הארוך, התחלתי לדבר עם שני ספרדים, ואז עם אישה ובנה, שרק לפי הדרך בה הם הסתכלו עליי לפני כן הבנתי שהם ישראלים גם כן.

אני לא מאמין בהתעסקות בפלאפון ובצילום בזמן המשחק. הייתי 100% ממוקד במשחק (כשכמובן, בין לבין נזרקים משפטים ביני לבין סרחיו או אבא שלי, שישב משמאלי). אפילו את התמונה של המוזאיקה למעלה לא אני צילמתי, אלא סרחיו. לא יכולתי להרשות לעצמי לשבור את המוזאיקה. לסרחיו זה לא שינה. כנראה הוא היה בקלאסיקו אחד או שניים; לא הספקתי לשאול.

לראות את רונאלדו עושה לנו “קאלמה קאלמה” זה היה אחד הרגעים המרתיחים ביותר שחוויתי כאוהד בארסה. וזה עוד אחרי שתומאס רונסרו צייץ לפני כמה ימים שרונאלדו ישתיק את הקאמפ נואו כמו ראול בזמנו. כמה עצוב שרונסרו, לשם שינוי, צדק לגמרי. בזמן הזה אני מלמלתי בעצבים: אתה “קאלמה קאלמה”: אולי ניצחת במשחק הזה, אבל אנחנו עדיין נזכה באליפות. … אני מקווה. באמת מקווה. 6+7 הפרש, עם היתרון במשחקים הפנימיים, זה שברירי מאוד. בארסה יכולה וצריכה לעשות את זה, אבל זה מסתבך. בייחוד עם אתלטיקו שלא מוותרת לרגע.

אולי, אולי מעז יוצא מתוק. ההפסד הזה אולי ינער את המערכת קצת, אולי תהיה הפקת לקחים (אולי חושבים שהתיקו עם ויאריאל היה מקרי לגמרי). יכול להיות שההפסד הזה יניע את הקבוצה לכיוון טוב יותר, לקראת המאני טיים. אליפות, גמר גביע, רבע גמר צ’מפיונס.

ויסקה בארסה, ויסקה יוהאן והלאה ליום שלישי. אני אשתדל קצת יותר להביא תוצאה משמחת.

מערכת בארסה מאניה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023