רועי ב. לוי, גאה להציג את בן טיפוחיו שנחת אצלנו. חואן פאבלו סורין. מהילדות בריבר והנבחרת, דרך קרוזיירו, במסע שורשים איטלקי ועד הגיעו למקדש הכדורגל של הקאמפ נואו:
בישראל של שנות השמונים אי אפשר היה לשמוע, כמו ששומעים היום, מוזיקה דרום אמריקאית ברדיו. בטלוויזיה לא דיברו אז ספרדית בשום טלנובלה וכמה שהיית מחפש לא היית מוצא אתר אינטרנט להתעדכן בו בחדשות האחרונות מקצהו השני של העולם.
אבל, כמו שגידם שזרועו נכרתה זה מכבר, אך הוא עודנו חש בעקצוצי הנוכחות הנעדרת שלה, כך גם אני, בילדותי, הרגשתי עדיין באיבר הרפאים הסמלי שלי: הכדורגל הארגנטינאי.
בהתחלה התעקשתי לקבל בדואר גזרי עיתוני ספורט, שכבר הספיקו להצהיב בדרך ואיימו להתפורר בין ידי כשקראתי אותם, אולם עם הזמן למדתי לדחוק את געגועיי לקרן זווית. כעת כבר העסיקו אותי עניינים אחרים, חברים חדשים, אהבות חדשות ובסופו של דבר אפילו הצלחתי להתרגל לצפות בחיבה מסויימת בכדורגלנים ישראלים נופלים ומתפתלים ביסורי תופת על הדשא אחרי כל תיקול קטן.
דברים זרמו פחות או יותר על מי מנוחות, עד שבשנת 1995, בעת ששברתי שמירה בצבא (עישנתי סיגריה וקראתי עיתון), תפסה את עיניי ידיעה זעירה בקצה מדור הספורט, בה נכתב בקצרה כי הנבחרת הצעירה של ארגנטינה זכתה באליפות העולם בכדורגל ושאת הגביע הניף הקפטן הצעיר והמבטיח חואן פאבלו סורין.
חואן פאבלו סורין? חואנפי? יכול להיות ש…? שזה באמת חואנפי שלי? הילד חואנפי שיחד שיחקנו בחיילי פלסטיק, ושיחד קראנו את “הרוזן ממונטה קריסטו” שלוש פעמים רצופות, ושיחד התחפשנו לשחקנים של ריבר פלייט (שנינו היינו תמיד הקפטן הנצחי נורברטו אלונסו)?
מרוב תדהמה לא הצלחתי להבחין בקצין התורן שהתקרב אלי מאחורי השיחים, אבל שנתיים אחר-כך, אחרי שהחזרתי ציוד בבקו”ם, שבועיים לאחר התאריך המקורי (על המצפון שלך הדפוק שלי, יא חואנפי) הרחקתי עד אצטדיון המונומנטל בבואנוס איירס כדי להיווכח בכך במו עיניי ואכן, ממנהרת השחקנים, תחת מטר כבד של “פאפליטוס”, יצא למגרש חבר הילדות שלי חואנפי, המגן השמאלי של ריבר, השחקן היהודי הטוב בעולם.
כמו הרבה שחקנים ארגנטינאים מוכשרים, הוא נקטף בגיל צעיר ע”י קבוצה אירופאית גדולה (יובנטוס) וכמו הרבה שחקנים ארגנטינאים מוכשרים חואנפי לא היה מוכן מספיק למעבר הזה ואחרי תקופה קצרה הוא חזר לארגנטינה.
אבל בניגוד לשחקנים אחרים, הכישלון המוקדם הזה לא ריפה את ידיו של חואנפי. הוא תמיד היה בחור חכם, אוהב ספר, שהתעניין בעיקר בפילוסופיה ובהיסטוריה, ויתכן כי עובדה זו סייעה לו להבין שעל מנת להצליח ברמות הגבוהות ביותר של הכדורגל, יהיה עליו להיות מגוון יותר ביכולותיו. הוא בחר להמשיך ולעבוד קשה, לשפר ולשכלל אלמנטים נוספים במשחק שלו.
ואכן, לקראת המונדיאל של 98′ הוא היה מועמד לסגל הנבחרת הלאומית. אולם בסופו של דבר, המאמן פסארלה החליט לשחק ללא מגינים “קלאסיים” ולחונאפי כבר לא היה מקום בקבוצה.
לאחר שגם אצל ביאלסה הוא ראה בעיקר את הספסל, חואנפי בחר לעבור לליגה הברזילאית (לקבוצת קרוזיירו), הסלחנית יותר מבחינה הגנתית לעומת הליגה הארגנטינאית. מעבר זה העניק לו הזדמנות לשים יותר דגש על כישוריו ההתקפיים, בדיוק מה שיעזור לו לקנות מקום בנבחרת.
באותה עת סבלה ארגנטינה ממשחק רך מדי במרכז השדה וגימגמה משהו בכמה משחקים ברציפות. חואנפי הוזעק לאגף שמאל של הקישור הארגנטינאי, עשה עבודה מצויינת, הן מבחינה הגנתית והן מבחינת בניית התקפות מהאגף והשתתפות פעילה בכיבוש שערים, ומאז חולצת ההרכב התכלת-לבנה מובטחת לו.
אחרי המונדיאל, לאחר שיביא את הגביע לצמיתות לארגנטינה, עבר חואנפי לשחק בקבוצה “גדולה” (לאציו האיטלקית). עכשיו הוא מרגיש מספיק בשל ומוכן למעבר זה. בגילו הלא מבוגר (26), הוא מביא עמו לאירופה לא רק יכולות גופניות וטכניות מהמעלה הראשונה, אלא בעיקר חוכמת משחק, מוסר עבודה גבוה והבנה אמיתית הן של יכולותיו והן של מגבלותיו, כל מה שמאמן טוב אוהב אצל שחקן.
ורק כדי ללמד עוד קצת על האופי של חואנפי, אפשר לספר שהוא נפרד מאוהדי קרוזיירו בדרך הטובה ביותר האפשרית, כשכבש את שער הניצחון בגמר הטורניר האיזורי החשוב של דרום מינאס והעמיד עשרות אלפי אוהדים ברזילאים ביציע להריע לגיבור הארגנטיני שלהם כשהוא מניף את הגביע.
אם תרצו, ניתן לראות בכך סימן לגדולה האמיתית שלו, קפטן ארגנטינאי של קבוצה ברזילאית (מי שמכיר את היריבות הספורטיבית בין שתי המדינות, יודע כי זהו הישג יוצא דופן ומחמם לב), אהוב על חבריו השחקנים, על פרשני הכדורגל ובעיקר על האוהדים, שהתאהבו בהתלהבות שהוא מביא למגרש, במנהיגות הטבעית שלו, בקסם האישי הכובש שלו, בפתיחות שבה הוא קיבל את תרבותם וגם ב… תוכנית מוזיקת הרוק שהגיש ברדיו.
אז אם אתם מחפשים לעצמכם גיבור בבארסה האומללה של העונה, גם אם אתם לא ממש מחבבים את שחקני נבחרת ארגנטינה, טוב תעשו אם תעקבו בזווית העין אחרי חואנפי, שחקן שגילה יכולת להתאזר בסבלנות, להשתנות במידת הצורך, לעבוד קשה ולשחק תמיד ביושר ובהגינות, תכונות נדירות מאוד בכדורגל המודרני.
ואם תראו אותו חותך במהירות מהאגף אל מרכז הרחבה ומסובב משם בעיטת “פאלש” קטנה אל הרשת, אל תשכחו שאת זה, הוא למד ממני.
