הפסד קלאסי אמש, ממש בצלמנו ובדמותנו. סופגים 2 שערים ביזיונים מקבוצה שאין לה על מה לשחק, תוקפים בחמת זעם במחצית שנייה ממש טובה, ויורדים עם הראש למטה לחדר ההלבשה. אני לא רוצה לראות את הצורה של הדלי אחרי שבעטנו בו כל כך הרבה פעמים. שלא לדבר על כוסות וצלחות אצלכם בבית.
הכוח של המומנטום בכדורגל הוא עצום – והיה ניכר בבירור שמעבר לעייפות, השחקנים זזים עם 15 קילו משקולות של חוסר ביטחון. ללא כדור השלג שנע מאחוריהם, אנחנו תופרים את ולנסיה עם שישיה, ובזה אין לי ספק. השחקנים מאוד רצו, אבל יש משחקים קלאסיים כאלה שזורקים הכל לשער מלבד כיור המטבח, והשוער האורח תופס יום (הצלות מדהימות, במיוחד מהבעיטה של ראקיטיץ׳).
התקופה הרעה שעוברת על הקבוצה משפיעה גם על קלאודיו בראבו. נסו להזכר בפעם האחרונה שבראבו רשם הצלה מהותית אמיתית – בדיוק. שוער בבארסה שעומד יחסית מול מעט התקפות צריך להביא את הערך המוסף, ובראבו לצערי בתקופה המקוללת הזאת לא מצליח.
אלבה אתמול רץ גם כאילו נגמר לו החמצן לראש ביישורת האחרונה. כן, הוא בישל למסי, אבל הוא יכל לבשל עוד שלושה עם קצת שכל. שני באיבודי הכדור רק לניימאר. אני בטוח שאני לא היחיד – ניימאר גרם אמש להמון אוהדי בארסה לתלוש שיערות עם מפגן אגואיסטיות חסר תקדים. זה ממשיך קו ישיר שלו מאז הקרנבל ויום ההולדת של אחותו. קו בו הוא בוחן מחדש את הגבולות של המועדון – וכרגע בגלל שהוא כל כך יקר לו, אף אחד לא מעיר על ערבי הפוקר לתוך הלילה, או המועדונים כל שני וחמישי, או קבלת ההחלטות על המגרש.
ליאו מסי רשם משחק טוב למדי אמש, וכן נדד יותר ימינה מאשר למרכז. כולנו מייחלים לפתיחת הקטשופ אחרי שלפחות קללת ה-500 הוסרה, אנחנו חייבים את ליאו בששת הגמרים שנותרו.
