אם ליטול רגע מהאקטואליה שלנו, אז אחריות אולי אינה אשמה, אבל היא עדיין מחייבת דין וחשבון.
לכישלון במשחקים האחרונים יש הרבה אשמים:
להגנה הרעועה, לטר שטגן שלא במיטבו העונה, לגישה הנרפית (מחציות שניות וראשונה מול אתלטיקו) ועוד. אבל הסילבר ליינינג – לפחות כך אני מקווה – זה שברור לגמרי שלהצלחה של קומאן יש תקרה והוא הגיע אליה. ונכון שבלי ההחמצות מול גרנאדה, והנגיחה הנוראית של דמבלה מול אתלטיקו אולי היינו מדברים אחרת. וזה נכון שיש לנו את הפרש ה Xg מהטובים באירופה, ושהקבוצה סבלה מחוסר מזל בחלקים מהעונה. אבל זה גם נכון שבלי הפנדל החלש של אוקמפוס לא היה תואר, ועל הפרפורמנס במשחקים גדולים כבר דובר בהרחבה.
צריך וראוי להצדיע לקומאן על האומץ לקחת את שבר הכלי שהיינו. נכון יהיה להעריך את הבמה שנתן לצעירים (עם כוכבית של סחיטת פדרי ושיתוק ריקי), את הטיפוח היפה לדה יונג ואת השיקום הראשוני והוצאת העגלה מהבוץ של ברתומאו ו 2020. אבל בארסה זקוקה למאמן עם חזון שונה, יותר דינמי בשיטת המשחק, בטח בניהול שלו, ובטח ובטח במה שהוא מקרין.
קומאן הוא מאמן אוטורטיבי. הן בגלל המעמד שלו וההיסטוריה שלו במועדון, והן בגלל האישיות שלו. זה היה טוב לשלב א’ בשיקום, אך הקבוצה זקוקה לדעת לספק משחק לחץ. ולא רק ב 10 דקות ראשונות מול לבאנטה. הקבוצה זקוקה למאמן שמבין את חשיבות עניין הרוטציות, ובעיקר לכזה שיפיח אמונה ברגעים פחות נעימים בזכות תוכניות ברורות ומוכנות מראש, וכמובן גם הקרנה של חיוביות ולא רק אוטוריטה.
בפעם האחרונה שהעלתי פה טור דעה, ערב השנה האזרחית החדשה, הבעתי תקווה חדשה ישנה לצ’אבי. ושוב, למרות שהוא יחסית חסר ניסיון, ושאומרים תזהר עם בקשותיך, אני עדיין נושא את התקווה והאמונה בו.
הדיבור על מאמן גרמני הוא אמורפי מדי וצ’אבי על הקווים. ה די.אן.איי של המועדון זורם בעורקיו, יש לו את הפלפל שחסר לנו והוא מנהיג מלידה.
אנחנו עוברים ימים לא פשוטים, אז מעט אופטימיות עם מחשבה קטנה לסיום: בקיץ 2015 היינו על גג העולם עם טריפלטה. הישג שנזקף לזכותו של ברתומאו וגרר אחריו את הבחירה בו לנשיאות. הייתם רוצים אליפות שתזקף לזכותו של קומאן ותביא לאמון בו בעונה הבאה?
בקיצור: אם לפני שש שנים היינו עם טעם מתוק בפה שהפך למריר, הפעם דווקא תחושת ההחמצה והחמיצות טומנות בחובן פוטנציאל למתיקות.
בשורות טובות ו ויסקה בארסה!
