יומן המסע שלי לקאמפ נואו

עדי כהן, 28, נשמה עמוק ויצאה לבד לקאמפ נואו כדי לראות את אהבת חייה אחרי 18 שנים של צפייה מהכורסא.

״משחק בית אחרון לעונה. איך עוד עונה התפספסה לי ככה? ״זה עכשיו או אף פעם”

אני חוזרת ואומרת לעצמי בראש. וככה, יומיים לפני המשחק, שנייה לפני תקופת מבחנים, החלטתי שאני טסה וכמו שנאמר – שיתפוצץ העולם. כל הפתיחה הזאת נשמעת מאוד דרמטית, סך הכל טיסה לברצלונה, ארבע שעות במטוס, כרטיס למשחק וזה הכל. טיקי-טאקה.

טיקי טאקה הא? עברו עשר שנים מאז שהתחלתי להישבע לעצמי כל עונה שהפעם אני טסה, תמיד היה משהו שמנע – צבא, בן זוג שמעדיף כדורסל על כדורגל (שזה כמו אנשים שמעדיפים חתולים על כלבים רק יותר גרוע), בן זוג אוהד ריאל (נראה לכם.), מחסור בכסף, לימודים לתואר שיביא לי כסף, פרישה מהלימודים, התחלה של לימודים לתואר שלא יביא לי כסף (למי אכפת, כיף לי) וכדומה. עברו כמעט שמונה עשרה שנה מאז שהתחלתי לאהוד את בארסה, ממש אחרי שקמתי מהתקופה החשוכה בה הייתי “ראובליבר” (שזה כמו להיות מעריצה של ג’סטין ביבר רק עם ראובן עטר ויותר גרוע. ברצינות, הייתי מוכרת כליה בשביל סופרגול שלו).

אני במטוס לברצלונה, לבד, אחת, עם מזוודה אחת וכן נכון מאוד – עם עשרות ישראלים רועשים. מדהים כמה מהר אנחנו הישראלים מתערבבים אחד עם השני, רגע אחד אני שואלת אם פה זה העלייה למטוס *מצמוץ* והופ מתקפת שאלות כמו “כמה שילמת על הכרטיס למשחק?” “באיזה יציע?” “רגע, אז את בחורה ואת טסה לראות משחק כדורגל?” ואז השאלה הנלווית והאהובה עליי “נו אז מי השחקן האהוב עלייך בבארסה?” כי הם חייבים לבדוק שאת לא עובדת עליהם. אני אישית אוהבת לענות על האחרונה “רונאלדו”, לתת להם שניה לחשוב שאני רצינית ולהקיא בפה ואז לחייך.

איך אפשר שלא לאהוב ספורט? רק בזכות ספורט אני יכולה לטוס לבד כדי להגשים חלום ילדות ולא להיות בודדה ולו לרגע אחד, מרגע העלייה למטוס עם יתר האוהדים הנרגשים, הנסיעה למשחק במטרו עם מאות אוהדים ואפס מקום לנשום ועד רגע הנחיתה בארץ והפרידה מהישראלים שלמרות שלא שאלתי דאגו לספר לי הכל על הטיול שלהם. לא הייתי בודדה, אבל הייתי לבד ותנו לומר לכם משהו-זה היה מדהים!

נכנסתי לקאמפ נואו בלב מתרגש, לקחתי נשימה עמוקה ושאפתי הכל פנימה. כשהגעתי למושב שלי כבר היה מרוח לי חיוך מוגזם על הפנים וחשבתי לעצמי שהמקומיים בטח רוצים לזרוק  את כל הפופקורן שלהם על החיוך המתלהב שלי וזה בטח כל כך רגיל ויום יומי בשבילם. אבל לא היה לי אכפת, חוץ מזה שיפסיקו לאכול פופקורן במשחק כדורגל – אז מה אם הם אירופאים! או שהם ספרדים בעצם (רפרנס לאלון מזרחי למי שפספס). עכשיו השחקנים עלו על המגרש ואחרי שסיימתי לבהות בפיקה וסגרתי את הפה (אני בחורה, לא בשליטתי) סרקתי את כל השחקנים על המגרש לבדוק שכולם שם ושלא עבדו עליי (אני ישראלית, לא בשליטתי).

מסי – המחשבה הראשונה שלי היתה שזה מצחיק שלא רואים לו את הברכיים, קצה המכנס מתחבר ישר לגרב כמו ילד שלובש את המדים של אבא שלו. המחשבה השנייה שלי היתה שאסור לי למצמץ כדי לא לפספס שום תנועה או מהלך שלו. כל המשחק ירד גשם, לא כבד, מלטף כזה שאומר “תקשיבי אני חייב לרדת אבל אני יודע שאת מגשימה חלום וכל זה אז אני אתחשב”. 5-0 הבסנו את אספניול בדרבי – שניים של סוארס, אחד של מסי, אחד של ניימאר ואחד של ראפיניה, לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה וגם אם יכולתי אף אחד לא היה מקשיב לי. תשעים דקות. תשעים דקות שהרגישו כמו רבע שעה, תשעים דקות של אושר שמרגישים רק שמקבלים משהו שממש רצית, תשעים דקות של עשרות אלפי אנשים אבל בעיקר תשעים דקות שלי.

Screen Shot 2016-07-18 at 6.01.14 PM

עדי כהן

עדי כהן, 28, אוהדת בארסה מגיל 10. שנה שנייה לתואר ראשון בספות עברית.

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023