יומן מס(י)ע

ההתרגשות, דפיקות הלב ודמעות האושר בסיום. אל תפספסו את יומן המסע של אהוד קצף לסיטי ולקלאסיקו.

18.3 יום רביעי –  ברקע הבחירות שגעשו ביממה שעברה, אני את הבחירה שלי עשיתי כבר 5 חודשיים לפני, אחרי 18 שנה כבלאוגראנה ופעמיים בברצלונה הגיע הזמן לקפוץ שלב ולנסוע לקלאסיקו. לקחתי את החבר הברסאי המשוגע שגם מספיק מטורף על בארסה, גם הסכים לשלם וגם הסכים לסבול אותי שבוע ויש לומר שאין הרבה כאלה.

למזלנו על הדרך הגרלת האלופות סידרה לנו גם את מנצ’סטר סיטי שמגיעה לעיר, מיד סידרנו כרטיסים והופ! שבוע חלום יוצא לדרך.

מגיעים לעיר. כבר פעם שלישית אבל מיד אני מתאהב מחדש כאילו זאת הפעם הראשונה – אחח ברצלונה, כל כך ציורית שזה נראה כמעט כמו חלום רטוב.

אחרי שפורקים את המזוודות במלון הולכים להסתובב קצת, בכל זאת יש עוד כמה שעות עד למשחק.

הדבר הראשון שזוכים לראות זה את גדוד אוהדי הסיטי שמציף את מרכז העיר ואת הרמבלה במיוחד, הברים של איזור הרמבלה הידועים בכיוון האנגלי שלהם מפוצצים באנגלים ששותים ושרים בלי הפסקה 6 שעות לפני המשחק.

מגיע הזמן לצאת לאיצטדיון, חולצת המילניום היפהפייה והצעיף כבר עלי. בדרך במטרו פוגשים אוהדי סיטי חביבים שלא מפסיקים לשיר, בעיקר תפס לי את העין בחור עם חולצה של זבלאטה, בכל זאת לא יכול להתעלם מהשורשים הארגנטינאיים כל כך מהר.

מגיעים לקאמפ ונכנסים… סליחה, מגיעים למקדש ונכנסים. המנון ליגת האלופות, הדגלים עם הסמל של בארסה. משחק לפנתאון נגמר בניצחון 0-1, עם קצת יותר ריכוז של החבר’ה היה יכול להיגמר גם 0-6. אני אזכור בעיקר את הפרעוש משחיל למילנר בין הרגליים.

19.3 יום חמישי – 4 ימים לקלאסיקו והעיר מפוצצת בישראלים, כל פינת רחוב שומעים עברית, באתי לברצלונה ומרגיש קצת כאילו זו תל אביב.

מסתובבים בכפר האולימפי והנמל להעביר את הזמן, מתחדש בחולצה של מסצ’ארנו האהוב עלי כל כך, בנוסף מתחדש בדגל ענק שינשא בגאווה ביום ראשון ובעיקר ממשיך להתמלא בהתרגשות.

בערב יוצאים למועדון, בכל זאת חיי לילה יש בברצלונה וצריך לספוג אותם, ובהחלט היה טוב שם.

20.3 יום שישי – יום הקודש, היום המושלם ללכת לסיור בקאמפ נואו, אמנם כבר הייתי, אבל לא ימאס לי כנראה לעולם.

חדר הגביעים תמיד מרגש, נתקע קצת על איזור הכדורסל האהוב עלי כל כך. אני חושב שלמי שמכיר אותי אין צורך לפרט כמה קבוצת הכדורסל הברסאית חשובה לי, לא פחות מההיא של הכדורגל, נבארו הוא אליל וטומיץ’ הוא אגדה.

יוצא לרחבת הדשא, נשען על המעקה ופשוט מסתכל על האיצטדיון הזה, כמה שהוא יפה וכמה שהוא מיוחד, כנסיות? מסגדים? בתי כנסת? בשבילי המקדש האמיתי נמצא שם בנ.צ: N41.38087-E2.122802 – לשם אני מתפלל כל שבת או ראשון, שלישי או רביעי, לשם אני נושם, שם בין ה-MES QUE UN CLUB  לרחבת השער קורה הדבר שהכי מרטיט אותי בעולם.

החלק האחרון בסיור מגיע לאיזור המולטימדיה החדש והמדהים, אין ספור שערים ורגעים גדולים במסך מגע אחד, בכמה שולחנות, אבל איזור המסכים הגדולים הוא ההיי לייט של המקום.

מתיישב, ברקע רץ לו מסי בכמה ממהלכיו הגדולים, השדרים מתלהבים, המוסיקה מרגשת ואני נסחף.

כמה דקות אחר כך מגיע הסרטון מהסטמפורד ברידג’, על מסך ענק, עם המוסיקה המטלטלת והשדר הספרדי הצורח וזה הלם בי שוב, 6 שנים אחרי, הרגשתי את אותה הרגשה מאז, אותן דפיקות לב חזקות, צמרמורת, זרמים, דמעות – ההתרגשות לא איחרה לבוא, יושב שם בחדר המולטימדיה בין אין ספור תיירים ואני מנותק, בעולם שלי, בעולם שלי ושל אנדרס, שלי ושל פפ המלך על הקווים, בעולם שלי ושל בארסה. יושב שם עוד 45 דקות, מי בכלל רוצה לקום?

21.3 יום שבת – יממה לדבר הגדול, העיר מתמלאת בעוד תיירים, יוצאים קצת מהעיר כדי להעביר את הזמן ולהתרחק מההמולה.

ג’ירונה היפהפייה שתופסת אותנו בגשם, פיגראס, קצת דאלי, מתיישבים בפיגראס בבר, ברקע אתלטיקו משחקת נגד חטאפה, המלצר אוהד אתלטיקו אבל הברמן משלנו, סוסיו כבר 30 שנה. הוא מספר שכבר 5-6 שנים הוא לא הלך למשחקים כי האווירה בשבילו לא אותו דבר, אבל לפני זה הוא היה פוקד את הקאמפ פעמיים בשבוע במשך 25 שנה, שעתיים נסיעה הלוך, שעתיים חזור על הכביש המהיר.

לפני שמשלמים ויוצאים הוא מבקש רק דבר אחד מאיתנו, “תביאו ניצחון” הוא אומר והאחריות על הכתפיים שלי מקבלת לפתע משקל מקומי. “נעשה את מיטב המאמצים” אני עונה לו וצוחק לפני שיוצאים חזרה לעיר.

בין הטיולים לעוד מועדון בלילה עבר לו היום, הלחץ של יממה לפני הסתיים, מחר היום הגדול.

22.3 יום ראשון –  קמים בבוקר, הר הישראלים שהגיע עושה בעיות עם הכרטיסים, הכמות מטורפת מהרגיל והחלוקה לוקחת זמן. החלטתי לשבת במלון ולחכות, העצבים לקראת הערב והעובדה שאין לי כרטיס ביד למרות הידיעה שהוא קיים ורק מתעכב להגיע במילא לא יוצאת לי מהראש.

זה לוקח עוד כמה זמן אבל 7 שעות לפני הקלאסיקו הכרטיסים אצלי. נרגע קצת, הולך לנסות לישון כדי להעביר את הזמן, אבל איזה לישון ואיזה נעליים, הפרפרים והתנינים יצאו לי מהבטן ומתהלכים בחדר, יאללה שיגיע הזמן לצאת לאיצטדיון.

רגע לפני היציאה פוגש ישראלי שלובש חולצה של רונאלדו, “איך אין לו חוצפה” אני חושב לעצמי אבל מעדיף לא להיכנס איתו לזה עכשיו. יכול לקוות בשבילו שהבוישוס נויס לא יתפסו אותו, אולי בעצם קצת מקווה שכן.

אנחנו יוצאים בחבורה מסודרת לרחובות העיר, המסע בהליכה, במטרו, ברגל – לא מוניות ולא אוטובוסים, אני רוצה לספוג את אווירת העיר והעיר אותי. מתחילים לשיר, הראמבלה מנומנמת, אנחנו בשלנו חבורת הזמר, מרעידה וסוחפת את כולם אחריה, חלק מצטרפים, חלק שולפים פלאפונים לצלם, שיעשו מה שהם רוצים, אבל את מנת ה”madrid cabron saluda al campeon” הם יקבלו בשמחה.

במטרו אנחנו פוגשים 2 לבנונים, מסתבר שאחד מהם עוקב אחרי מכבי ת”א בכדורגל ואחרי מכבי יבנה. לא בטוח אם מישהו מכם יודע שמכבי יבנה בליגה הלאומית אבל הבחור עוקב, אולי עוקב צמוד מידי.

אבל עכשיו בברצלונה סימני החשד נעלמים, הם פעם ראשונה בקאמפ, אוהדי בארסה ומתרגשים בטירוף, אני רק מרגיש את קצב הלב שלי עולה בכל תחנת מטרו שעוברים.

3 רחובות ליד האיצטדיון אנחנו פוגשים אותם, האולטראס. סוף סוף קצת רעש, סוף סוף אנחנו הנסחפים ולא הסוחפים, הנה הם האוהדים האמיתיים, שרים, מפוצצים נפצים ומדליקים אבוקות, רצים ונבלעים מהר מאוד בין ההמון הצוהל והשר, עכשיו אנחנו כבר אחד מהם, בלי הבדל ועם מכנה משותף אחד – האהבה האין סופית לבארסה.

לצערי אנחנו נאלצים לצאת מהטירוף והבלאגן כדי להיכנס לאיצטדיון בתקווה שכאשר נצא נחזור לטירוף ולבלאגן של שמחת הניצחון.

יש עוד שעה עד המשחק, מההמתנה מורטת העצבים אני מתחיל לעזור לאנשים למצוא את המקומות שלהם בבוקה (יציע). לא בטוח שהסדרנים המקוריים מתים על זה אבל זה מעביר לי את זמן המתח.

הנה זה מתחיל, ההמנון מגיע, איתו השחקנים ואיתו המוזאיקה המהממת שמרטיטה לי את הלב, הרגע הזה שחתיכות הנייר יוצרות את האווירה הקסומה בעולם מהפנט אותי ברגע של קסם וגאווה, פאקינג קלאסיקו, פאקינג קאמפ נואו, פאקינג בארסה!

את המשחק כולכם ראיתם, את הגול של מתייה ראיתי מהכי קרוב שיש, את השליטה של ריאל בחצי הראשון, הקורה של רונאלדו ואת השער שלו, הוובוס רעדו לי במחצית כמו שלא רעדו בחיים.

מקלל את מתאו לאהוז בכל גינוני הספרדית העשירים שלי. צעקתי לו שיחזור למקום שאמא שלו הוציאה אותו ממנו, הצלחתי אפילו להצחיק את הזקנה העצבנית שישבה לידנו כל המשחק.

החבר אולי יותר עצבני ממני, הגול של סוארז מגיע ואיתו הקפיצות והחיבוקים, אני כל כך מודה לו שהוא היה איתי באותם רגעים כי הוא מהמעטים שיכול באמת להבין את תחושותיי בלי הסבר מפורט.

את 10 הדקות האחרונות של המשחק ראיתי בישיבה קפואה, לא מניד עפעף, לא קם לשריקה, מוחא כפיים לחילופים אבל זהו, נכנסתי לנתק, לקיפאון, מבט ישיר אל עבר השעון, הוא ואני בדו קרב של מבטים, מי ישבר ראשון ויסתיים, לקח לו זמן אבל הוא נכנע, זה נגמר.

לקח 30 שניות משריקת הסיום וזה קרה שוב, בפעם השנייה השבוע, דמעות האושר הגיעו – ניצחנו! אין מילים, הערב המאושר בחיי.

מיהרנו החוצה, האולטראס חיכו שם כדי לחגוג, כדי לצעוק ולהרים את העיר, היו שם קטאלנים מקומיים וסתם יפנים שבאו לתפוס תמונה, תכל’ס לי לא היה אכפת – שרתי “o le le o la la ser del barça és el millor que hi ha” בקולי קולות וריחפתי לרקיע העשירי, לרקיע של D10S.

23.3 יום שני –  העיר התרוקנה מישראלים ותיירים ברובה עוד בלילה שאחרי המשחק, אבל עכשיו כבר בוקר וניחוח של ברצלונה של יום יום היה לפתע באוויר. אבל זה לא היה סתם יום יום, זה היה יום של אחרי קלאסיקו.

מיהרתי לקנות את העיתון עם הכיתוב הכי גדול שהראה את תוצאת אתמול, אני רוצה את הזיכרון הכי גדול מאותו ערב, זיכרון שייחרט לעד.

חזרנו למחרת לארץ. 2 משחקים, 2 ניצחונות אבל בינינו המפגש עם סיטי היה רק פיסה קטנה בדרך – אמא, הבאתי קלאסיקו.

אדמין

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023