יומן מסע – גל

חווית הקלאסיקו הראשון של גל: אנו מציגים בפניכם יומן מסע מאחד שהיה שהיה בניצחון הגדול בשבת, וחזר עם חיוך גדול מרוח על הפנים.

אני אוהב בירה. ונשים גרמניות. ממש אוהב בירה. וגרמניות. במיוחד מהחבית. את הבירה. למה אני אומר לכם את זה? כי הטיול הזה היה אמור להיות במקור בתחילת אוקטובר ל’אוקטוברפסט’, היישר לסופו, לארבעה ימים של שכרון חושים. המזל הגדול שלי, בדיעבד, הוא שהבחורה המקומית שהיתה אמורה לארח אותי אצלה לארבעת הימים האלה לא יכלה, ואני נאלצתי לבטל את הטיול. פתאום נזכרתי… “רגע, מתי הקלאיסקו בקאמפ?”
לאחר בירור קצר בעבודה הזמנתי כרטיס טיסה. “קודם כל אני ממקם את עצמי שם”, אמרתי לעצמי. לאחר מכן סגרתי את הנושא של הלינה ואז נשאר רק המרדף אחרי הכרטיס. תיארתי לעצמי שבזכות זה שאני טס לבדי לא תהיה לי בעיה למצוא כרטיס במחיר סביר, ולאחר שביררתי עם מס’ אנשים גם את הנושא של הכרטיס סגרתי. ועכשיו, עכשיו נותרו בערך שבועיים לחכות. WTF?! איך אני מעביר עכשיו שבועיים?!
_
בפעם השלישית עבורי, המטוס נוחת בברצלונה. סיבוב קל בעיר, שם את הדברים בחדר ויוצא לאסוף את הכרטיס שלי. ברגע שהכרטיס נחת אצלי בכיס התחלתי ללכת עם הידיים בכיסים; חלילה שלא יפול או שלא יכייסו אותי (גם אם הייתי בארמון של מלכת אנגליה הייתי דואג שלא יכייסו אותי, יש מקרים שלא מסתכנים בהם). בכל מקרה, BOCA 39, פינה בטבעת הראשונה, שורה 2 המוגבהת- הנה אני בא!
_
יום המשחק. המון אנשים לובשים בלאוגרנה ברחובות. אני מגיע לקאמפ נואו כשעה לפני המשחק, ב17:00. כשאני מגיע למושב אני מתחיל להבין- סוף סוף אני אהיה חלק ממוזאיקה, ועוד איזו!!! פתאום אני שומע שריקות בוז של כל מי שנוכח באיצטדיון. מרים את הראש מהשלט הכחול שאני צריך להניף במוזאיקה ורואה את קסיאס ודייגו לופז עולים להתחמם. מאחורי איזה ילד צועק בעברית “יאללה איקר!! יאללה קסיאס!”. אני נהיה אדום, הפיוז מתחמם, אני מדמיין את עצמי מכאיב לו בכל כך הרבה דרכים. מסתובב אליו, מביט באבא שלו ושם לב שאני לא היחיד שעושה את זה. האבא בתגובה מלטף את הראש של הילד ואומר לו “עזוב אותך אל תצעק דברים כאלה”. אני מסתובב בחזרה, אצבעות לפה, ובוז בכל הכוח בכל פעם שקסיאס מתקרב לקו החוץ ולמקום ישיבה שלי.
אחרי כעשרים דקות עולה שלישיית השיפוט. בוז כזה לשופטים לא שמעתי מימי. דוברי הקטלנית שביניכם יוכלו אולי לעזור לי פה- בכל פעם שמאיינקו התקרב למושבים שלנו, היה איזה בחור מבוגר וחביב שצעק לו “vaturo! vaturo udayano vaturo!!!”. אני מניח שהוא לא מברך אותו, אבל מאוד עניין אותי מה זה. רציתי לשאול אותו בעצמי אבל לא רציתי להפריע לו

 

 

5 דקות לפני תחילת המשחק היה אולי הרגע הכי מרגש בחיים שלי- ההמנון מתחיל, מניפים את השלטים של המוזאיקה. כמו שחששתי, FORCA TITO היה רשום מאחורי ולא ראיתי את זה, אבל זה לא שינה במאומה את תחושת הצמרמורת הזו, ש100,000 איש רוצים רק בדבר אחד- שטיטו יהיה בריא. כשהמוזיקה מפסיקה ושרים את ההמנון סולו אני מתחיל להבין שאת המשחק הזה אני אסיים צרוד, וחסר לי אם לא. חוויה שכזו אני יכול רק לאחל לכל אחד שאני מכיר.
וידוי אחרי השער של ניימאר העיניים שלי דמעו. מצאתי את עצמי עומד ומניף את הצעיף ANTIMADRIDISTA שקניתי לפני שנתיים ועיניים דומעות. לא צועק, לא קופץ מאושר, לא מצליח להוציא מילה מהפה. פשוט עומד ופורש את הצעיף לרוחב. הגברת המבוגרת הנחמדה לידי, שעליה אספר בהמשך, הסתכלה עלי והושיבה אותי ממש בכוח כשהמשחק חודש. אמרה לי משהו בקטאלונית שאני חושב שהיה “אתה מסתיר לאנשים”, ואחרי זה נתנה לי חיבוק חם אימהי כזה, כאילו “כולם היו ילדי”. בום.
במהלך המשחק אותה גברת לא הפסיקה לצעוק RINGO RINGO RINGO, והלוואי שמישהו יגיד לי מה זה. בנפילה של רונאלדו כולם היו בטוחים שהשופט ישרוק, למרות שזה היה די רחוק מאיתנו אבל הבנתי לפי הצילום בטלויזיה שהמקרה לא שונה ממה שאסיין עשה למסי לפני שנה, so fuck this shit.

ואז הגיע השער של אלכסיס… הגולאסו המטורף הזה היה במרחק של מס’ מטרים ממני, וראיתי אותו ממש בהילוך איטי. כל המהלך, החל מההשתלטות (WOW) על הכדור של ניימאר, המסירה, הריצה של אלכסיס עם וראן. הוא מרים את הראש, עוצר, מסתובב.. הכל חקוק לי בראש. בהילוך איטי ממש. ברגע שהכדור יצא לאלכסיס מהרגל ועשה את דרכו לשער של דייגו לופז, אני יכול להישבע שלקח לו כל כך הרבה זמן להגיע לשער עד שהייתי בטוח שהשופט יוסיף על זה זמן.
ואז הכדור פגש את הרשת, וזה היה הרגע שרכשתי לי שלושה חברים חדשים. חיבוקים, צרחות, בלאגן, אנשים נופלים, צמד המילים QUE GOLASO מעולם לא נשמע לי בתדירות כל כך גבוהה. השחקנים חוגגים ליד הקו, פשוט מדהים.

השער של מדריד החזיר את כולם לקרקע. אף אחד לא חשב שהכדור הזה ייכנס כי ואלדס היה בכושר אלוהי, אבל גם זה קרה. אותה גברת נחמדה שישבה לידי תפסה את הראש ואני יודע מה עובר לה בראש; עובר לה טאמודו, עובר לה זאלייטה, עוברים לה המון מקרים כל כך זכורים לרעה שהקבוצה שמטה יתרון ולא השיגה את המטרות שלה. הפעם זה היה התור שלי להחזיר לה עידוד.. אמרתי לה “NO NO…” וחיבקתי אותה בחזרה. היא הרימה את הראש אחרי 2 דקות, בדיוק כדי לראות את השופט שורק לסיום. ההמנון מתנגן, אנחנו שרים ביחד. ולחשוב שאם לא הייתי טס לבדי למשחק לא הייתי חווה את החוויה האדירה הזאת.

 

צ'אבי על יד דגל הקרן

לגבי המשחק עצמו, אפשר להגיד שמי שלא היה חזק בקטע ההתקפי תרם בקטע ההגנתי, מסי רץ משחקן לשחקן כמו שהרבה זמן לא ראיתי אותו (כמה תיקולים ילד!), והוא בכלל מתהלך like a boss על המגרש. יש בעל בית, וזה לא צ’אבי ולא אינייסטה. זה מסי ורק מסי. מסי מחליט לאן הכדורים הולכים, מסי מחליט לא להשתתף בהתקפות, מסי מחליט מי ייקח את הכדורים החופשיים. הוא מטיל אימה על היריבים שלו ועושה את זה בקלאסה שאין כמותה. היה איזה קטע במשחק שהוא עמד מול מרסלו (שוב, slow motion) במשך כמה שניות עם הכדור כשאף אחד לא זז. מרסלו בסוף הצליח לתקל אותו והכדור יצא לחוץ לטובתנו. הם התווכחו המון אחרי זה, אבל מיד כשהכדור התרחק הם לחצו ידיים והתחבקו.
בכלל אני אוהב את הדברים שלא רואים בטלויזיה, קחו לדוג’ הוצאת חוץ לבארסה, אבל השופט עוצר את המשחק לחילוף של בנזמה. אלבס לוקח את הכדור ועושה את עצמו כאילו הוא מוציא חוץ מהר. מרסלו והקוון ממהרים לחסום אותו, אבל אז הקוון קולט שאלבס מסתלבט אבל מרסלו הדביל לא. אלבס מניף את הידיים שוב עם הכדור כאילו הוא עומד למסור את הכדור ומרסלו מתלונן לקוון. אחרי זה אלבס מסתובב לקהל ודופק חיוך ערמומי כזה.. כולם נקרעים מצחוק. אחרי זה הוא זורק בעדינות למרסלו את הכדור על הראש. איזה ליצן!

 

אני בקאמפ נואו

איך מסכמים חוויה כזאת? זה על גבול הבלתי אפשרי. רק נותר להגיד שהיה מדהים, ותודה לניימאר על רגש שלא אשכח כל החיים שלי. תודה ל”נולה” שארחה לי חברה ותמיכה נפשית הדדית במהלך המשחק, תודה למיתרי הקול שלי שלא בגדו בי במהלך המשחק, ולמי אכפת מה קורה אחריו. אני עדיין צרוד, ונראה לי שאשאר כזה עד שיירד לי החיוך שמרוח לי על הפרצוף כבר שלושה ימים.

Visca el Barca y Visca Catalunya.

אדמין

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023