יומן המסע של היו״ר שלנו שי, ממשחק החוץ ההוא בבילבאו, במה שהוקדש בעיקר, להצעת הנישואין על הדשא של הקאמפ נואו.
“אני כבר איבדתי אמונה בך”.
עם המשפט הזה סיימה זוגתי שתחייה את החופשה שלנו באילת, אי שם בספטמבר. האמת? אפשר להבין אותה. 6 שנים וחצי סחבתי אותה, מתוכן, 4 שנים היא נאלצה לראות אותי רק פעם בשבוע בעקבות הלימודים בבצלאל. כמו כל בת מינה, זוגתי שתחייה רצתה טבעת, וחופשה רומנטית בסוויטה באילת היא תסריט לא רע להצעה שכזאת, אבל קצת יותר מדי רגילה לטעמי. הגיעה לה משהו קצת יותר מזה. משהו שיהיה עם מכנה משותף לאהבה שלנו.
ביקשתי ממנה סבלנות, תוך כדי שאני אורג את השלבים האחרונים בתוכנית העל. אימי ז”ל, הייתה שותפה מלאה לרעיון ההתחלתי, ובתום חודשי האבל עליה, הגיע הזמן לשמח את שתיהן.
המטרה הייתה ברורה – הצעת נישואין על הדשא של הקאמפ נואו. חתונה הרי אפשר לעשות עם עלות השכרה בסיסית של 13,000 יורו (רק השכרה), הצעה לא. וגם אם הייתי משלם (אני מסוגל), היא הייתה בועטת אותי מהקומה הרביעית של הגול נורד, ליד לוח התוצאות ומאיפה שאפשר ליפול החוצה.
אז מתחילים טלפונים ומתחילים בירורים, וכמו בכל סיפור ישראלי משובח, גם פה יש יהודים נדיבים, אחד מהם, גם אחראי על הפאקינג מוזיאון של ברצלונה, המוזיאון השני בפופולריות שלו בספרד, וכמובן – צאצא למשפחה יהודית מהוותיקות בברצלונה. יהיה בסדר.
אז הגענו לברצלונה. האמת? איבדתי ספירה לביקורים שלי בעיר הקודש (בגדול, הרגיש כמו 15 או 16, אבל מי סופר…), לה זה היה החמישי, הספק לא רע לאשתו העתידית של היו”ר, אבל תמיד אפשר לשאוף ליותר.
קטאלוניה של סוף נובמבר לא מאירה פנים לאוזניים הרגישות של עבדכם הנאמן (ממוצא טרופי), וגם הסובייטית החלשה לצידי נפלה שדודה ל 4 מעלות שקיבלו אותנו ביציאה מהטרמינל. אבל אין יותר מדי זמן להתבכיין, יש לנו “פגישה” עם ג’ורדי קרדונר, ב-4 בקאמפ נואו.
ג’ורדי הוא סגן הנשיא החברתי של ברצלונה (אחראי על קשרי החוץ של המועדון עם מועדוני האוהדים האחרים בעולם), ונפגשתי עמו אז בירושלים כשהקבוצה ביקרה בארץ. “הפגישה” הפעם, לא הייתה אתו, אלא עם בחור סימפטי בשם ג’אמיל, הבחור שממונה על סיור לאנשים חשובים ומלוקקים.
אז בזמן שאנחנו “מחכים” לג’ורדי, התחלנו בסיור. לא חדש ללנה, לא חדש לי, אבל היא לא חשדה בכלום. לפחות לא בהתחלה.
כשהגענו למנהרה (מתרגש כל פעם מחדש, לא משנה כמה פעמים אהיה שם) והתחלנו לעלות אל הדשא, היא קצת התחילה לחשוד, וכשג’אמיל פתח לנו את השערים הצהובים אל עבר הדשא, והתחלנו לצעוד למרכז, שם כבר לא היה מה להסתיר. כרעתי ברך, מלמלתי מילים רומנטיות שאני זוכר במעורפל, והיא לא זוכרת בכלל, והיא אמרה כן. כמובן.
את הדבר החשוב באמת (גיחי, גיחי), אני חושב שקשה מאוד לתאר במילים. התחושה של לדרוך ולהריח את הדשא בו שיחקו ומשחקים האלילים שלך, היא חסרת תקדים. כמו כל אוהד שיהיה בסיטואציה הזאת, הסתובבתי עם חיוך דבילי, מזיע בהיסטריה מגודל המעמד. בראש מדמיין את הקאמפ נואו קורא בשמי אחרי עוד שלושער, מנופף להמונים, ומפזר נשיקות לכל הכוסיות בטריבונה. הרגע דרש גליץ’ על הדשא או לפחות תנועה של לואיס אנריקה ליציעים, אבל העירפול חגג, לנה בכתה, ולסובלנות של ג’אמיל יש סטופר.
אז גררו אותנו החוצה בעדינות (הם יודעים שאין לנו בעיה לפרוס שק”שים ולישון שם), ואת המשך “הסיור” ביליתי עם דמעות בלתי פוסקות של לנה (טבעי), ותיירים עם גבות מורמות שתוהים מה כבר עשיתי לה.
חבילת הצעת הנישואין ללנה לא נגמרה פה. משחקים בקאמפ נואו ראינו מספיק, משחקים בחבל הבאסקים? עוד לא. יום ראשון בבוקר מגיעים לטרמינל 1 ב’אל פראט’, טיסה 859 של אייר אירופה לבילבאו. סורקים את הפספורט במכונה האלקטרונית, ומדפדפים לחפש את השם, מצאתי את שלי בעמוד 3, פל שי. השם אחרי? פיקה ג’רארד.
אז טסנו עם הקבוצה לבילבאו. דיבורים עם טוני פריישה ולואיס אלסינה על הפגישה הקודמת שלנו בישראל, סמול טוק עם אינייסטה, פיקה ובוסקטס, טפיחה לניימאר וגם יחס לאדריאנו המסכן שנותר בודד וגלמוד בדרך למטוס. לנה הריצה דחקות עם ברטרה אחרי שנפגשנו איתו ביורו בישראל, והחליף את דוד וייה כחתיך התורן של הקבוצה (נשים… *מגלגל עיניים*).
50 דקות טיסה ואנחנו בחבל הבאסקים. בטיסה עצמה רב השחקנים הם ילדים טובים: ניימאר ואדריאנו משחקים פיפ”א אחד נגד השני ב PSP, צ’אבי ובוסקטס נרדמו עוד לפני ההמראה והטראבל מייקרס כמובן יושבים מאחורה פיקה זורק דברים על ניסיונות השינה של ססק פברגאס, וסונג, עם כובע וורוד ונעליים מזעזעות, דואג שזה גם יפגע בו. כמו שאמרתי, רובם ילדים טובים.
בילבאו היא עיר מרהיבה. מה שהייתה פעם עיר מספנות של פועלים בינוניים הפכה בעשור וחצי האחרונים לעיר מודרנית, מלאה בפלאים ארכיטקטונים (הגוגנהיים צועד בראש), מעבר להרים הירוקים שמקיפים אותה, ועשרות הפארקים המוריקים שנמצאים בתוכה.
הסן מאמס החדש, שנבנה צמוד לחורבות של הסן מאמס הישן, הוא איצטדיון חביב חיצונית (לא ברמת הפאר של האליאנס ארינה או וומבלי החדש) – פנימית, הוא נראה פנטסטי, ועם גובה דשא מדויק, רואים טוב מכל מקום. נותר רק לדמיין מה יקרה שיסגרו את הצד הדרומי הלא בנוי שלו, ואיך הוא ישמע עם האקוסטיקה הרצויה.
כן, הפסדנו, לא כיף. אבל בהחלט חוויה לשמוע את הקהל המקומי, שר למשך אורך כל המשחק, ולא יושב כמו פסל כמו באיצטדיון אחר בברצלונה שלמדתי להכיר מספיק.
בשביל הטיסה חזרה, היינו צריכים לנסוע לפאקינג ויטוריה, שעה וחצי נסיעה מבילבאו, כשבדרך איילים וסוסים מטיילים חופשי על הכביש, יחד עם שיכורים מקומיים. בכל מקרה, בשביל החיבוק עם צ׳אבי, הקשר הגדול בהיסטוריה, ובדיקה בטחונית חודרנית עם ג׳רארד פיקה, זה היה שווה את זה.
הגענו לברצלונה באיזור 2 וחצי בלילה, ׳אל פראט׳ שומם (אין טיסות בלילה, מפתיע לרגילים לנתב״ג), אבל עדיין הספקתי להחליף מתכונים עם צ׳מה קורביאה (איש המשק) ולהחליף מזכרות עם דויד, הבולדוג של הקבוצה בצוותא עם פפה קוסטה (הבולדוג הפרטי של מסי).
זהו. אין תאריך לחתונה, צריך לקבל אישור הגעה מליאו, קרלס ופפ, ואחר כך נחשוב על תאריך 🙂
שנה אזרחית מהנה.
