יומן מסע – 2012

ההלם בקלאסיקו, הצמרמורת במוזאיק, המפגש עם פפ והילדים, דונגואו, ההישרדות בפירינאים הקטאלוניים והגאווה להיות קולה. Ser del Barça es, el millor que hi ha

הזיה – אין דרך טובה יותר לתאר את השבוע שעבר עלינו. במבט לאחור, זה נראה כמו תסריט רע שנכתב מראש על בסיס רצף מקרי של טעויות, ממש כמו המערכון (המצויין) של קראקוביה על היווצרות המערכים ההתקפיים של הפפ-טים. הפסד לרעל מדריד בקאמפ-נואו? הדחה מול צ’לסי? פפ עוזב את בארסה?! אם הייתם אומרים לי את זה לפני כמה חודשים, הייתי חושב שאתם קייטע.

 

על טיסה לקלאסיקו תיכננתי כבר מכזמן. את המאניטה על מדריד פספסתי ברגע האחרון בגלל ה”חיבה” של האתר הרשמי לכרטיסי אשראי ישראלים, ואחרי שבמקום זה, נסעתי לגמר ליגת האלופות בוומבלי, החלטתי שהשנה אני חייב להגשים את החלום. עם תחילת המכירה עוד בחודש ספטמבר, ישבתי עם כרטיס הסוסיו על Servicaixa והתחלתי לחפש כרטיסים – משימה לא קלה בכלל בהתחשב בעובדה שזה הפך למשחק הכי גדול בעולם.

 

אחרי כ-45 דקות מתישות והתמודדות עם עומס לא שפוי על Servicaixa, הצלחתי סוף סוף לשים את ידיי על 2 כרטיסים צמודים. המקומות לא היו ממש טובים (טבעת שלישית, בערך בקו של דגל הקרן), אבל ממש זולים (100 יורו. במונחי קלאסיקו, זה כמעט בחינם) וחוץ מזה, חשבתי לעצמי: העיקר להיות שם!
שבועיים לאחר מכן, אני וניר כבר סגרנו על מלון ריאלטו לימים שישי עד שני וגם על טיסות (ישירות) של ספנאייר. “הכל סגור”, חשבנו לעצמנו, “עכשיו רק צריך לחכות לחודש אפריל”. המחיר הכולל היה אחלה והכל היה מושלם (אז, עוד לא היה ידוע מתי יהיו חצאי-גמר האלופות ואם בארסה בכלל תגיע לשם), עד אותו יום מעצבן בסוף ינואר.

 

שבת בבוקר, אני בעבודה, חבר זורק לי שספנאייר התפרקה. אני עושה כמה בדיקות, חוטף עצבים וגם “אשמת” הקטארים (קטאר איירווייס הייתה אמורה להציל, כלכלית, את ספנאייר) לא מוסיפה למצב הרוח. “כאילו אלוהים עומד למעלה ואומר לי: ‘אתה לא תיסע לברצלונה גם אם יהיה לך 15 אלף מיותרים בארנק”, כתב אז שביט, שנפגע כמונו מכל הסיפור.
בינתיים, פורטונה ממשיכה בשלה, הפער מרעל רק הולך וגדל, וכבר מגיע ל-10 הפרש. אני וניר כבר מתחילים לחשוב האם כדאי בכלל לטוס, והחשש הכי גדול, כמובן, היה פאסיו. כשאני חושב שזה הנורא מכל, ניר מציג תסריט עוד יותר איום: “ומה יקרה אם הם יצטרכו תיקו מולנו בשביל לזכות באליפות? רק שלא יחגגו לנו מול העיניים”.
הנטייה באותו זמן הייתה לוותר, כי אליפות – ואפילו רק להיות בתמונת המאבק על התואר – נראיתה אז כמו מחשבה הזויה, לא ידענו בוודאות מה יעלה בגורל הכסף ששולם לספנאייר והיה ברור שעם מלון אחר וטיסות חדשות, הנסיעה תתייקר עוד יותר. בחדר יש לי דגל של בארסה, שלקחתי מהגמר בוומבלי, ובאחד הערבים, בעודי מחפש טיסות חלופיות, הוא נפל מלמעלה ונחת על השולחן. כאילו מישהו רומז לנו “אל תיסעו”. לא שאנחנו מאמינים בדברים כאלה, אבל אתם יודעים…
למרות הכל, החלטנו ללכת על זה. חודשיים לפני הנסיעה, ביטלנו את הזמנת המלון, התחלנו במרדף אחרי טיסות, שהלכו ונעלמו/המחירים קפצו בקצב פסיכי. כל טיסה (על ישירה אין מה לדבר בכלל) שכבר מצאנו במחיר סביר, נחטפה כעבור כמה שעות, אבל אחרי כמה ימים כאלה, סגרנו על טיסות עם קונקשן והפרשים של שעה – בהלוך בבריסל, בחזור בשווייץ.
הלכנו על מלון אוטו הוגאר, בו היו גם קטיה ולירן. לפי הביקורות, הוא נראה כמו הוסטל מוזנח, אבל מרגע זה, פורטונה חזרה לביקור, לפחות עד הנסיעה עצמה. לפי הימים שתכננו להיות בהם בברצלונה, כדי לתפוס גם את חצי-גמר האלופות, היינו חייבים שבארסה כמובן תגיע אליו, שהגומלין יהיה בקאמפ-נואו ושהמשחק ייצא ביום שלישי. שני הדברים האחרונים קרו כחודש לפני הנסיעה, על הראשון סימנו וי בתחילת אפריל, תוסיפו את צמצום הפער מרעל ל-4 הפרש, ותבינו את הטירוף שהיה לנו לפני הנסיעה.

 

קאמפ-נואו
פויול, אמיגו ומבול בקלאסיקו
יום שישי בלילה, אני וניר כבר בנתב”ג. קצת דיוטי פרי, סיגריות למשפחות ואז למטוס. בדרך לבריסל, ישבנו ליד חייל בלגי חביב של האו”ם, ובברצלונה נחתנו בסביבות 08:30 בשבת. בתוך שדה התעופה, אנחנו קולטים מהצד השני של המסוע, בחור מתולתל שעומד עם הגב אלינו ונראה זהה, פשוט אחד לאחד, לפויול. אנחנו ממשיכים ללכת לכיוון היציאה במבט מהופנט על הכפיל של הקפיטא’, שפתאום מסתובב ובפרופיל, נראה עוד יותר דומה לקרלס. כשניסינו לצלם, הוא בדיוק יצא מהשער בדרכו למטוס למאיורקה, מה שאולי מסביר את מה שעתיד לקרות בערב.
למלון הגענו מוקדם בבוקר, עוד לפני קבלת החדר, ויצאנו לסיבוב בעיר שאנחנו מכירים כל-כך טוב: כיכר קטאלוניה, הרמבלה וקניון המארמגנום, שבבוטיגה שלו תרמתי למועדון כ-70 יורו בתמורה לז’אקט, במקום זה ששכחתי בבית. בדיעבד, זו התבררה כהחלטה חכמה לנוכח מזג האוויר שסידר לנו החקיין של מסי בקלאסיקו.
המשכנו למשימה הבאה: משיכת הכרטיסים למשחק. נכנסנו לכספומט של Servicaixa, לחצנו על English והמכשיר הראה על המסך הודעת ביטול. עברנו בעוד 3 סניפים של  La Caixa והסיפור חזר על עצמו, עד שאמרנו “אולי בספרדית זה יעבוד”. בכספומט הבא, בחרנו Espanol ולתדהמתנו זה עבד. הבעיה: לך תדע על מה ללחוץ בתפריטים, כל עוד אתה לא מכיר את השפה. את זה כבר פתרנו בקלות: חזרנו למלון בשביל Wi-Fi, עשיתי Print Screen בפלאפון על הוראות (בספרדית) הוצאת הכרטיסים מהאתר של Servicaixa, חזרנו לכספומט הקרוב והוצאנו אותם. Mission Accomplished.
במלון, אני וניר עשינו, באופן אינסטינקטיבי, חיקוי של הבעת פני העגל של קייטע אחרי שקיבלנו את החדר. מקלחת ענקית, חדר די גדול, 2 טלוויזיות עם חיבור HDMI והכי חשוב: Barca TV! בקיצור, כמעט סוויטה. ואנחנו בכלל התכוננו לזה שאנחנו מגיעים להוסטל.
אחה”צ, כולנו (הנוסעים לקלאסיקו) קבענו במסעדה הסינית הנהדרת, דונג לין (על פראל-לל), שם היו אחד הרגעים המצחיקים בטיול. זה דווקא התחיל רגוע, אנחנו יושבים עם התפריטים ומחכים לתומר, שמגיע, מתיישב בכסא, מוציא את הפלאפון ואומר כבדרך אגב: “אה, הצטלמתי עם קאקה”. מי ישמע, הוא היה איתו בגן. לא רציני, כולה קאקה.
הלאה. זה נמשך בבחירת המנות, וזה הלך ככה: ניר: “שביט, מה אתה רוצה?”. שביט: “קח לי, מה שאתה לוקח לך”. ניר: “אבל מה אתה רוצה?!”. שביט: “לא משנה, לא משנה”. כעבור כמה דקות, התימני מקבל מרק זנב שור (או שקר כלשהו), ניר שואל “איך זה?”, ושביט מגיב: “איכס”.
אבל זה עוד היה כלום לעומת הפינאלה, באדיבותו של תומר. רובנו לקחנו את ה-Menu del dia (עסקית) וכל מה שרצינו, זה להסביר למלצר (סיני, שלא מדבר אנגלית. לגרום לו להבין אותך זו ווחאד משימה) שאנחנו רוצים בתור קינוח – גלידה. ניר מנסה להסביר, גם תומר ואחרי דקה בערך שהסיני לא מבין מה אנחנו רוצים, תומר מביא את היציאה החזקה (1): “אח שלי, זה לא קשה”. בעברית, כן?
לא הספקנו להתאושש ותומר מנצל את המומנטום: בעוד המלצר הלך להביא את הגלידה, רצינו להצטלם כולנו ביחד. מי יצלם? היה ילד סיני באיזור המטבח? יאללה, מתאים. תומר קורא לו: “אמיגו, קאם, קאם”, דוחף לו מצלמה ליד ומכניס אותנו למילכוד עצבני: כולנו מתים לצחוק, אבל לא נעים, בכל זאת, הילד בא לצלם. כשהוא הלך, בקושי יכולנו לנשום.

 

דונג לין

הצלם: אמיגו

 

מהמסעדה יצאנו לתחנת המטרו האהובה על כל קולה שמגיע מהארץ: פלאו ריאל, בדרך למשחק. יורדים בשביל המוכר המוביל לאצטדיון, קצת אווירה ונכנסים למקדש. המקומות נראים קצת פחות גרועים ממה שחשבנו מראש, קצת תמונות, שלטים ביציעים נגד החמוריניו (“קראנקה המריונטה של מוריניו”) זה תמיד טוב ומזג האוויר היה סבבה לגמרי.
מביטים על השחקנים שמתחממים בניסיון להבין מה ההרכב, אבל עוד לפני שהצלחנו, הקרוז מקריא אותו. הוא מתחיל מוויקטור, עובר לדני אלבס ואז אומר: “5, קרלס פויול”. אני וניר מסתכלים אחד על השני בתדהמה: איפה פיקה? וססק?!. בשאר השמות, כבר לא הייתי ממש מרוכז, אבל לראות את אלכסיס בחוץ ואת טייו בפנים, היה הלם, עד כדי כך שאמרתי לניר: “טייו? בהרכב? בקלאסיקו? לא, זה בטח הסגל, לא ההרכב”.
כשאנחנו מרימים את חתיכות הקרטון שמרכיבות את המוזאיק ממש לפני תחילת המשחק, אתה חוטף צמרמורת. כמעט 100 אלף איש מרעידים את האצטדיון בשירת ההמנון ואלה בדיוק הרגעים שגורמים לך גאווה להשתייך למועדון הזה. אין דברים כאלה, באמת שאין.
כשהמשחק מתחיל, אנחנו מנסים להבין איזה כדורים פפ לקח. פתאום תיאגו חצי בלם, בוסקטס נהיה קשר קדמי ודני אלבס הפך לקיצוני הפותח במשחק כזה גדול. הכל הפוך. ואז הקרן של רעל, אנחנו רואים מהטבעת השלישית מלמעלה, כמה שפפה פנוי. אני לא מספיק להגיד “למה הוא לבד?!” והוא כבר נוגח בדרך לשער היתרון שלהם.
גם ההמשך לא נראה מעודד יותר מדי ואם זה לא מספיק, לקראת סוף המחצית הראשונה מתחיל מבול עצבני, ותוך כמה דקות, אנחנו כבר מרגישים בתוך בריכה. הדקות חולפות, רעל ממשיכה להתבזות בבזבוז זמן וגם אונדיאנו מאיינקו הביזיוני לא מוסיף כבוד. אני חושב שברגע שקסיאס בזבז זמן בפעם ה-40, והליצן הזה שמכונה שופט, במקום להוציא לו צהוב, פשוט הלך לרחבה של מדריד ומסר (!) לו את הכדור, הפסקנו להתעצבן.
בינתיים, אנחנו מנסים להבין למה פפ לא עושה חילוף (ומזכירים אחד לשני כמה הוא יכול להיות עקשן לפעמים) ואז רואים סוף סוף את אלכסיס עולה למגרש. שמעתי הרבה פעמים על איזו חוויה אדירה זה אצטדיון שלם רועד בשער של בארסה בקלאסיקו, וכך זה היה כשהשוונו. צרחות השמחה, הקפיצות. רק מי שחווה את זה, יכול להבין.
השער נתן תחושה שסוף סוף זה הולך בכיוון הנכון. במשך 3 דקות ישבנו על רעל עם לחץ כמו שהפפ-טים יודעת והיית בטוח שהנה זה בא. ואז מגיעה הכריסטיאנה וכובשת מול ואלדס שמשום מה נעצר באמצע. אם מישהו היה חושב מראש על התסריט הכי גרוע שיש, זה מה שהוא היה כותב. למזלי לא ישבנו בטבעת הראשונה מאחורי השער שאליו מדריד תקפה במחצית השנייה, כי אם אני רואה את הקוקסיג’ל מבקיע וחוגג בצורה השחצנית האופיינית לו, מטר ממני, סיכוי טוב שאני קופץ עליו, רק מהאינסטינקט.

 

הקאמפ-נואו בקלאסיקו
המשחק נגמר, יוצאים מהאצטדיון בדרך לתחנת פלאו ריאל, שם קבענו בסיום. לא הרבה לאחר מכן, כולם מגיעים, חוץ מתומר. בזמן שאנחנו מחכים לו ומעלים השערות (“אולי הוא הלך להרביץ לפפה”), קטיה מצליחה בשנייה אחת לגרום לכולנו לחייך. תוך כדי שיחה על מה שקורה בפורום בסיום המשחק, היא אומרת: “הגיס של רומאריו הוא לא באמת הגיס של רומאריו?”.
חיכינו עוד קצת לתומר, אבל אחרי שעברו כבר 45 דקות מסיום המשחק, נכנסנו למטרו, שם הייתה איזשהי פרסומת שבה נראה אינייסטה לא בפוקוס. בעודנו יושבים בתוך התחנה ומחכים לרכבת, תומר נכנס ואומר: “איפה אתם?!”.
הערס, פפ ודונגואו
את היום השני בברצלונה, התחלנו בסיוטאט אספורטיבה בניסיון לתפוס כמה שחקנים לתמונה/חתימה. הגענו לשם לפני שנגמר אימון הבוקר ומכיוון שזה היה יום ראשון, נכנסנו בינתיים למתחם עצמו כדי לראות קצת את הקבוצות השונות של הקאנטרה, שערכו מספר משחקים במקביל. עברנו בדרך ליד הלה מאסיה החדשה, ראינו את ילדי בלקבורן שבאו לטורניר במתחם וחזרנו ליציאה הראשית כדי להמתין לשחקנים.
בזמן הזה, כמות האנשים שחיכתה מחוץ למתחם, הלכה וגדלה, ובינתיים אדם מבוגר עשה תרגילים עם כדור על המדרגה. אם הוא ניסה להסיט את תשומת הלב, הוא לא ממש הצליח. לא חלף הרבה זמן ופדרו יצא ראשון. אחריו גם מרטין מונטויה, צ’אבי, הערס דני אלבס וזובי. ראינו שהסיכוי שהשחקנים יעצרו כדי להתצטלם, נמוך, אז עברנו ליציאה השנייה, הפחות מרכזית. משם יצאו השחקנים הפחות מרכזיים, אבל כולם עצרו.
ראשון היה קואנקה שהוברח, שנייה לפני שהוא חותם ומצטלם. אחריו הגיע בארטרה, שהזכיר קצת את פיקה בהתנהגות השטותית שלו, ופתאום עבר טייו, שיצא מהכניסה הראשית ועצר באמצע הכביש כדי להצטלם. זה שכנע אותנו לחזור ליציאה השנייה, משם יצא בדיוק טיטו ואח”כ גם פינטו, שנתן את משקפי הסרסור שלו לאחד הילדים! אני וניר נקרענו מצחוק.
בהמשך יצא פפ והוא היה פשוט מלך. ניר הספיק לומר לו: “Stay with us”, אבל ההתנפלות הייתה פשוט פסיכית, וכמה שהקיפו אותו, עדיין הוא עצר 3 פעמים ואפילו עיקב את הרכב שהיה אחריו. ראינו גם את אפלאיי, צילמנו לשביט כיתוב של בוז’אן עם לב על אחד העמודים, ובזה גמרנו את הביקור בעיר הספורטיבית.

 

פפ
בצהריים הלכנו לפארק סיוטאדייה, ובערב למיני-אסטאדי, שם בארסה ב’ שיחקה מול מורסיה. כשהשחקנים עלו למגרש, גיליתי לאכזבתי שדאולופאו עדיין פצוע ולא בסגל, ואת הזמן עד לשריקת הפתיחה העברתי בניסיון לא להתעצבן מהשטויות שפלטו הטרמפיסטים ביציע שלנו, ותאמינו לי שזה היה קשה. קבלו לקט: “השחקנים שיהיו הכי טובים, יעלו לבארסה א'”, “הם יכולים להגיע לבארסה, בארסה”. נו מה, אתה שר את ההמנון? חלאס!
ממש כשהמשחק נפתח, ראינו את מונטויה ביציע והלכנו לתפוס איתו תמונה. הוא היה מלך. היה בדיוק מצב הבקעה לבארסה שהוחמץ, הוא אמר “אוווו” באכזבה ואז הצטלם איתנו. במשחק עצמו המאמן של מורסיה לא הפסיק לצרוח ורציתי לזרוק עליו משהו. ראפיניה היה אחלה, טאץ’ בדיוק כמו של אח שלו, אבל המשחק היה רדום לנוכח ההרכב החסר והימצאות בו של נגרים כמו ארמנדו וקארמונה.
הכל התעורר כשדונגואו נכנס. 2,500 אוהדים עמדו ומחאו כפיים, לילד בן 17. כשהוא כבש, הוצאתי את שארית הגרון ממה שנותר מהקלאסיקו. בינתיים רודרי (להלן: הקייטע של בארסה ב’) עלה למגרש, נשלח להתקפה בצד ימין, השתלט על הכדור והיה מולו שחקן אחד בלבד בדרך לשער כשדונגואו פנוי מצד שמאל. במקום למסור לילד ולהעמיד אותו מול שוער, הוא הלך לבד ובעט החוצה מזווית קשה. באמת שרציתי לבעוט בו באותה שנייה.
עברו עוד כמה דקות והמשחק נגמר. עמדנו כדי להודות לדונגואו על השער בזמן שזה ירד מהמגרש, ושרנו את ההמנון. במקביל, אחד הטרמפיסטים ירד מהיציע, ראה אותנו ואמר: “יאללה, זהו, נגמר”. מי אתה בכלל?! צריך לכלוא אותם, אני אומר לכם.
אגב, שאר החבר’ה העבירו את היום בפורט אבנטורה והשמועות מספרות על עוד יציאה חזקה של קטיה. בביקור בחנות ממתקים, היא אמרה: “כל זה למציצה?”.

 

דונגואו נכנס
הישרדות: עמק המוות
יום שני היה היום היחיד שהיה פנוי לנו לגמרי, שלא היינו מוגבלים בו בחזרה לברצלונה בגלל משחק (בארסה או בארסה ב’) ומכיוון שעבורי ועבור ניר, זה ביקור חמישי בעיר, החלטנו לטייל מחוץ לה: בפירינאים הקטאלוניים. התכנון היה לצאת מוקדם מעיר הקודש ברכבת לעיירה Ribes de Freser, משם להמשיך ברכבת נוספת שמגיעה לעמק נוריה (Vall de Nuria), לטייל באיזור ולחזור בערב לברצלונה.
ב-08:00 כבר היינו על הרכבת הראשונה וכשהגענו ל-Ribes, היה לנו זמן עד השנייה, אז הסתובבנו קצת בעיירה. מצאנו סופר לא רע בכלל, שבו היה חטיף כלשהו ועליו תמונה של אינייסטה עם הכיתוב: Que Iniestazo, אולי כמזל לקראת צ’לסי. לקחנו כמה דברים, הלכנו לתחנה, עלינו על הרכבת השנייה והגענו לעמק נוריה בסביבות 12:00. הנוף היה מדהים, אגם, שלג בכל פינה וגם קור כלבים בצל. ידענו שיש לנו עד 15:50, אז הרכבת האחרונה יוצאת מהעמק, והלכנו ל-Information כדי לשאול על מסלולי הטיול באיזור.
הגענו לדלפק ושאלנו את הקטאלוני שעמד שם, אם הוא מדבר אנגלית. הוא ענה: “קצת”, כאילו שציפינו לתשובה אחרת, כן? ביררנו לגבי מסלול הליכה מהעמק לעיירה קראלבס (Queralbs). הוא אמר שזה 3 שעות ו-20 דקות, אבל “אם הולכים בלי הפסקה בקצב רגיל, אפשר לגמור את זה בשעתיים”. מי ידע שאחרי שעתיים, אנחנו נשנא אותו יותר מאת קייטע?
התחלנו בהליכה. בהתחלה זה עוד היה נחמד, נוף עוצר נשימה מכל צד, שלג, אפילו הלך ונהיה פחות קר. מה צריך יותר מזה? אלא שהתברר שזה “קצת” יותר קשה ממה שחשבנו, ובעיקר ממה שהקטאלוני ההוא אמר לנו. אחרי כמה דקות הליכה, כשהתחלנו לצאת מהעמק, כבר גילינו שמרבית המסלול הוא על סלעים. לא אבנים, סלעים.
בהתחלה עוד ניר שאל אם אני רוצה לחזור ואמרתי ישר “לא” (אההההה, Wrong Answer) כי כבר היינו בתוך המסלול. המשכנו בדרך וזה הלך ונהיה יותר ויותר קשה, אבל נהננו מהנוף. ואז התחיל האקשן: בעודנו עומדים ומצלמים, פתאום עברה ליידנו חיה (כנראה אייל) במהירות שלא מביישת את מסי, מלמעלה למטה, מרחק 3 מטרים – גג – מאיתנו. בלי ספק, זה נכנס בקלות ל-Top 5 של הרגעים המפחידים בחיים שלי.

 

מה זה היה?!
הבעיה הייתה שזה לא נגמר פה. בזמן שאחת החיות רצה למטה, עוד אחת ברחה הצידה והייתה באיזור שלנו, רק לא ידענו איפה. וכך, מצאנו את עצמנו במוד של אינדיאנה ג’ונס (או הישרדות),  ממשיכים לטייל וכל כמה צעדים מסתכלים לצדדים ואחורה. כבר חשבנו מה כדאי לעשות למקרה שנותקף. אחרי כמה דקות, ראינו עוד כמה חיות כאלו, לא רחוק מאיתנו, אבל הן פחדו וברחו הצידה.
בינתיים, המשכנו את הטרק והבנו שהקטאלוני ההוא אמין בערך כמו מוריניו. ראינו שלפי הזמנים (כל חצי שעה, היה שלט עם הערכת זמן שנותרה להגעה לייעד), אנחנו אמורים להגיע לקראלבס ממש ב-16:00, אז הערכנו שהרכבת תצא מהעיירה. ואנחנו ממשיכים ללכת כמה שיותר מהר – עד כמה שאפשר, על סלעים – מסתכלים הצידה מדי פעם לראות שאין הפתעות, וזה אחרי שאת שנינו “פינקו” ביבלות על הרגליים.
באיזשהו שלב, עברנו ליד חצר שהיה בה סוס. בשביל שעבר ליד, עמדו שוב 2 חיות (אותו סוג ממקודם) וכבר חשבנו “איך לעזאזל אנחנו עוברים כאן?”, אבל למזלנו הן ברחו והמשכנו הלאה. כל הסיפור נמשך בערך 3 שעות וחצי, בהן הלכנו יותר מ-7 ק”מ שתאמינו לי – נראו כמו נצח. כשנכנסנו כבר לקראלבס, אני חושב ששמחתי כמו שלא שמחתי בחיים למראה תחנת רכבת.
ומה התברר אז? שהלכנו מהר מדי. הגענו בסביבות 15:40 והתברר שהרכבת הבאה מקראלבס יוצאת רק ב-16:20. אבל שטויות, העיקר שהיה שם Wi-Fi! הייתה לנו אפשרות להקדים את ההגעה לברצלונה בשעה אם היינו תופסים את הרכבת המוקדמת יותר, בתנאי שהיינו מתקדמים לעיירה סמוכה בשם ריפול (Ripoll). אותה רכבת פשוט לא עברה בקראלבס.
בזמן שאנחנו יושבים בתחנה וחושבים על אופציה של מונית לריפול (רק כדי שהבחור בפנים יגיד לנו שהוא יכול להזמין מונית רק מברצלונה…), הגיע אדם כבן 60, שהיה עם רכב והציע טרמפ. בהתחלה סירבנו כי הסיכוי שנגיע בזמן לרכבת המוקדמת, היה נמוך מאוד, אבל ממש לפני שהוא יצא, הסכמנו והוא לקח אותנו לריפול.
בין לבין, התברר שהוא לא ממש חובב ישראלים והוא אכל לנו את הראש כל הדרך על פוליטיקה ועל הסכסוך. ראינו כבר שלא נספיק לרכבת המוקדמת והוא המשיך בשלו עם המלצה לבקר בכנסיית שקר כלשהי בריפול. “חשבתי שהוא הולך לחטוף אותנו”, אמר ניר.
חיכינו עוד כ-40 דקות לרכבת הבאה, הגענו לברצלונה מותשים ב-20:00 ואכלנו בערב בטרנריטה (חובה!), הורדנו עוד ליטר סנגריה (או יותר, מי זוכר…) וחזרנו למלון. בלובי כבר התחלנו להתעסק בצ’לסי ובעיקר בחיפוש כרטיסים לשאר החבר’ה, ושדרוג אלה שהיו לי ולניר, במקומות גרועים (ממש מתחת ללוח התוצאות). סיבוב באתר של Servicaixa ופתאום התברר שנותרו המון (!) כרטיסים לחצי הגמר, כך שקבענו ללכת על הבוקר לקופות בקאמפ-נואו.

 

עמק נוריה
Mes que un Club
שביט ואבי החליטו ללכת לקופות ממש עם פתיחתן ב-09:00, בעוד אני, ניר וקטיה הגענו לשם קצת יותר מאוחר. “תחשוב מחשבות חיוביות, תחשוב על מנדייטה”, אמרתי לשביט שהיה לחוץ להשיג כרטיס לצ’לסי. נפגשנו בחצי הדרך מפלאו ריאל לאצטדיון והתברר שהמכירה מתבצעת רק באינטרנט, לקהל הרחב. ליד הקופות הספסרים כמובן חגגו, ואחד מהם הציע לתת לנו 5 כרטיסים תמורת השניים שהיו לי ולניר.
זה נראה לי מוזר מדי, הלכנו משם והחלטנו לחפש קפה אינטרנט בסמוך לאצטדיון. אחרי כמה דקות גם מצאנו, נכנסנו פנימה והתברר שנותרו המון כרטיסים, ביום המשחק. אני וניר קנינו ישר 2 כרטיסים במקום אלה שהיו לנו, ובגלל מגבלת אשראי, נתקענו עם השאר – היינו צריכים עוד 3 כרטיסים. למזלנו, אורן עזר לנו, קנינו עוד 3 כרטיסים ומכרנו (במחיר עלות) את השניים המקוריים שהיו לי ולניר.
ביציאה מהקפה אינטרנט, אני רואה ממול Carrer Mendieta. אני מצביע עליו ושביט מבסוט מהחיים, הצטלם על הרקע שלו. בין לבין, בדרך חזרה לאיזור הקאמפ-נואו, ניר דיבר על כמה ש”בחורות חתיכות משיגות חתימות בקלות מהשחקנים”, וקטיה הגיבה: “אם הייתי בר רפאלי, הייתי מקבלת מכולם”. הסתובבנו במתחם האצטדיון, עוד קצת תמונות, ניר התראיין ל-Quatro, נפגשנו עם אורן ולקחנו את הכרטיסים.
בצהריים, התפצלנו, ניר הלך לחפש סרט שחור מאולתר לצפירה של יום הזיכרון והגיע לרחוב האלוהי – Carrer de sant Oleguer. בדרך למשחק, לפני שירדנו למטרו, שמנו על עצמנו את הסרטים ועלינו על הרכבת לכיוון המשחק. יצאנו מפלאו ריאל, עלינו במדרגות ועמדנו בצד –  אני, ניר, קטיה, שביט, אבי, ניל, אורן ודור – לכבד את דקת הדומייה, באחד הרגעים הכי מרגשים שיכולים להיות. או כמו שניר תיאר את זה: Mes que un Moment.
התקדמנו לאצטדיון וקבענו שוב – בסיום בפלאו ריאל. כבר מהכניסה פנימה, כשעה ורבע לפני שריקת הפתיחה, כשהאצטדיון ריק ברובו, יכולת להרגיש את הטירוף. האוהדים, השחקנים שעלו לחימום – כולם היו עם אש בעיניים. מההרכב כמובן היינו מרוצים, כל מה שרצינו זה פיקה, ססק ואלכסיס ב-11, כך היה וזה גם נראה בהתאם, בהשוואה ליום שבת.
בשירת ההמנון, פשוט טירוף מוחלט. שירת “Ser del Barça es, el millor que hi ha” שגוברת אפילו על המנון ליגת האלופות, אותו שמענו בקושי רק לקראת הסוף שלו, ויאללה – מתחילים. דרוגבה כרגיל נופל מכל פו שעושים לו (כי הוא נורא קטן), צ’ך מחקה את קסיאס משבת וצ’לסי, קצת כמו רעל, באה להתבזות עם בונקר מגעיל והרחקות כדור סטייל ליגה ג’.
יתרון פשוט מוחלט בכל פרמטר, משחק אדיר וגם שערים. קשה להסביר במילים, באמת שקשה, מה קורה בקאמפ-נואו כשהוא מפוצץ (כמעט לגמרי, 95 אלף צופים) ויש שער של בארסה. אם צריך לנסות, אז הדבר הכי קרוב: אתה פשוט מרגיש בעננים. יתרון 0:2, טרי בחוץ אחרי עבירה דוחה על אלכסיס, אבל בדיוק בטיימינג הכי גרוע, צ’לסי חוזרת למשחק. ועוד מי? ראמירז, שכמה דקות לפני כן בכלל הפך למגן ימני.

 

אווירה מדהימה

 

למרות זאת, היינו בטוחים שבארסה תנצח בסוף. בתחילת המחצית השנייה, דרוגבה כבר נהיה מגן שמאלי והכשיל את ססק ברחבה. לפני הפנדל של מסי, אני וניר הוצאנו את המצלמות, רק כדי להישאר בהלם לנוכח ההחמצה. בינתיים צ’לסי ממשיכה להתנהג כקבוצת ליגה ז’, אבל מה הפלא כשאין שופט נורמלי שיעניש אותה? זה נמשך עם עוד מצב, ועוד אחד, ועוד אחד. ואז משום מקום, פתאום טורס רץ חצי מגרש, לבד, לאחד על אחד מול ואלדס. כשהוא עובר אותו, אני כבר מתיישב בכסא עם ידיים על הראש. גם ניר בפוזה דומה.
ואז, כאילו כלום, נדהמתי עוד יותר מתגובת הקהל. תוך שניות, 95 אלף איש מרעידים את האצטדיון עם שירת “O le le, O la la, Ser del Barça es, el millor que hi ha” אדירה, נפנוף בדגלי קטאלוניה ובארסה, ואז גם ההמנון. רבאק, לפני 3 דקות נעצו לכם סכין בלב וסובבו אותו. זה היה מדהים. אני לא זוכר – בחיים – כזו תצוגת עידוד, ואני מדבר בתור אחד שהיה בגמר האלופות האחרון.
זה הוסיף עוד יותר לתחושת הגאווה וההשתייכות לקבוצה כזו, אבל כמובן לא מוריד מהבאסה. חלקנו כבר עם דמעות (ומי שלא, עושה זאת מבפנים). בדרך החוצה, אפשר לספור על יד אחת את כמות המשפטים שנאמרו בעלייה עד לפלאו ריאל. בהגעה לתחנת המטרו, היינו צריכים כמעט לגרד מהספסלים את אורן ודור. עד כדי כך הדיכאון היה גדול.
עוד ניסינו לשכוח קצת מה”הפסד”, אבל ללא הצלחה מרובה. מסקנה: בירה Estrella Damm זה בין מגעיל לדוחה, אבל ממש. בלילה לא ישנו הרבה וביום רביעי, שבמקור תוכנן בו ביקור נוסף בסיוטאט אספורטיבה, ויתרנו על כך ובעיקר מרחנו את הזמן עד לטיסה. עשינו קצת קניות ולקחנו מונית לשדה התעופה. בפראל-לל נהג מונית כלשהו היה בטוח שהוא שומאכר וטען שהוא מגיע ב-5 דקות לאל-פראט. נשבע לכם שהוא עשה הכל כדי לעמוד בהתחייבות וגם כמעט הצליח.
כתוצאה מכך הגענו ממש מוקדם לשדה התעופה, העברנו את הזמן והתברר שהטיסה הראשונה – לשווייץ – בכלל נדחיתה בשעה, מה שכמובן יצר לחץ לקראת הטיסה השנייה לארץ. בסופו של דבר היו לנו 25 דקות מרגע הנחיתה בציריך ועד ההמראה לישראל, כך שמיהרנו מאוד עם ההגעה לשווייץ. בסוף – זה גם היה שווה את זה.
כשעלינו על המטוס של סוויס (שהיה ע-נ-ק), שחלק גדול ממנו היו דוסים ואסיאתים, בדרך לארץ, לא ידענו מה עלה בגורל חצי הגמר השני של הצ’מפיונס. איפשהו באמצע הטיסה, הגיעה האינפורמציה מהדיילים. “יש לנו את התוצאות מחצי הגמר”, אמרו בכריזה וגרמו לי להתעורר מהשינה תוך שנייה, “המשחק בין רעל לבאיירן הגיע להארכה ולפנדלים, ובאיירן ניצחה”.
מה שקרה באותו רגע על המטוס, היה לא שפוי בעליל. כמעט כל הנוסעים קפצו משמחה ואנחנו היינו מבסוטים עד הגג. כל הדיבורים על זה שהם הולכים לקחת דאבל, התנפצו להם בפנים ברגע אחד, כל כך מאושר!
בישראל אני וניר נחתנו ביום חמישי לפנות בוקר. שביט ואבי חזרו לפנינו, וקטיה ולירן אחרינו. לא צריך לספר לכם מה היה לשמוע את ההודעה של פפ אחרי השבוע האמוציונאלי הזה, אבל אם כבר לעבור משהו כזה, רק עם אנשים כאלה.
ניר, תומר, שביט, קטיה, לירן, אבי, ניל, אורן ודור – Gracias, amigos!

אדמין

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023