בוקר הקלאסיקו ואני עומד כמו דביל בפלאזה דה סיבלס, היכן שאוהדי מדריד חוגגים את הנצחונות הגדולים שלהם. הערב מישהו יחגוג שם: הם או אני. שוב. לעיר הגעתי יום לפני ועוזב אותה יום אחרי. נסיעת עבודה שהפכה להיות מופע שולי לאירוע האמיתי. 608 ימים לפני חוויתי את אחד הימים היפים בחיי. נסעתי לברנבאו בפער 4 נק’ ממדריד המוליכה, ובמקום שיחגגו מולי אליפות חזרנו מפיגור פעמיים בדרך ל-3-4 משוגע. לא הבאתי הביתה את הליגה, אבל כן חיבלתי להם בטראבל. בגוב האריות, מוקף מנדרילים. מעיל שחור ניטרלי מסתיר חולצה בצבעי קטלוניה עם המספר 5 על הגב. הקפיטא’ שהודיע על פרישה לא שיחק, אבל הרוח שלו הייתה שם. תשעים דקות עמדתי בברנבאו ולא הוצאתי הגה, בלב הר געש. כשניימאר נפל, ראמוס הורחק ומסי השווה אני נודר שאצעד ברגל לסיבלס אם ננצח, בלי לדעת איפה זה בכלל. בערך שעה הליכה בקור, שיכור מאלכוהול ואופוריה. אירוע של פעם בחיים. או שלא.
בוקר הקלאסיקו ואני לא מאמין שאני שוב אנכח באירוע הספורט הגדול בתבל. רק שבועיים לפני הנסיעה נסגרה ואני בקושי מעכל שאני שם. סרג’י רוברטו, מאתיה ואפילו מוניר עשויים לעלות מול הרכב של מיליארד יורו. אין מסי; לא מהפתיחה. כשקניתי את הכרטיס ידעתי שאני חותם על 0-0 אפור ולוחמני, פחדתי שנובס. רק שלושה קלאסיקוס בברנבאו נגמרו בלי שערים, במעל 85% מהמשחקים נכבשו יותר משער אחד ופנאלדו בבצורת מטורפת. תסריט הבלהות עבר לי בראש. רכשתי כרטיס משחק ב-350 יורו כדי לעמוד לבדי עם אוהדי ריאל במרחק עצום מכר הדשא. כמו אז. אז הייתי מעל השער שבו אינייסטה חורר את החיבורים של דייגו לופז. הפעם ליד דגל הקרן ממנו ניימאר הגיש למוניר על מגש של כסף את החמישי. מתוך חמשת המשחקים האחרונים בברנבאו, ניצחנו רק אחד, זה שנכחתי בו. הברק לא מכה פעמיים. או שכן.
צהרי הקלאסיקו ואני במסעדה עם חבר של בן דוד, אוהד ריאל שרוף שתיכף מתגייס וסחב את הדוד למופע של פעם בחיים במקומות דלוקס. הוא לא אופטימי, גם אני לא. לקלאסיקו באיצטדיון לא מגיעים עם אופטימיות, מגיעים עם פחד. שילמת כל כך הרבה כסף וזה לא מבטיח קמצוץ של הנאה, כי ההנאה תלויה בדבר. זה לא משחק להנות בו. זה משחק לצפות לו, לחכות לו, לפנטז עליו, לצלוח אותו, לעבור אותו. ועוד איך עברנו אותו. מדברים על בניטז ועל רונאלדו ועל ניימאר ועל מסי. חושבים על כל התסריטים. מידי פעם עובר אורח מסנן לי ויסקה בארסה, אבל הרוב בעד הקבוצה המקומית. “הלוואי תחטפו ארבע”, אומר לי המלצר עם חיוך בזחיחות מנדרילית אופיינית כשאנחנו משלמים את החשבון. אני קצת מתחרט שלא חזרתי למחרת לאכול ארוחת צהריים שם.
ערב הקלאסיקו ודקת דומייה מרגשת לכבוד אירועי פריז מתנגנת ברקע. הספרדים השקיעו באבטחה והמתיחות הורגשה בעיר, אבל על מי שמגיע מהמזרח תיכון זה לא עושה רושם. לידי מתיישב חורחה עם אשתו ההריונית ואנחנו מתחילים שיחה. אני מרגיש בנוח לצאת מולו מהארון ולספר לו איזו חולצה אני לובש מתחת למעיל, הוא מכבד. עשר דקות בתוך המשחק וסוארז נועץ את הראשון. חורחה מסנן כמה קללות, ואני תופס את הראש ומוציא את הטלפון כדי לצלם. בבית הטלפון זרוק בפינה ואחרי שער לוקח לי דקה עד שאני מפסיק לקפוץ על מי שמסביבי. במגרש אני מנציח את הרגע כי אין לי על מי לקפוץ. כמו השער של אינייסטה, שוב יתרון. אז די מריה שחט את אלבס ובנזמה הפך. הפעם ניימאר חותם את השני לקראת סוף המחצית ומסביבי מתחילה השירה: “פלורנטינו, תתפטר!”. אני תופס את הראש ולא מאמין שאני עד לזה. ומסי עדיין בספסל.
מחצית שנייה בקלאסיקו ואינייסטה שוב כובש לי מול העיניים עם פצצה שתמיד מפתיע כמה שהיא לא מפתיעה אותך במאני-טיים. 608 ימים עברו מאז שער הליגה האחרון שלו, כנראה שהוא צריך אותי. הוא רץ לחבק את מסי שמצטרף לחגיגה ולוקח חלק ברביעי של סוארז. טירוף. האוהדים מתחילים לעזוב ומפספסים את רגע השיא של הערב: הבעיטה של איסקו בניימאר שסחטה תשואות אדירות. מסכנים. פיקה לא מצליח להחזיר להם באופן אישי על כל השריקות ואני עם הראש כבר בסילבס. ראיתי שתי רביעיות בברנבאו. פעם שלישית מאניטה?
