הכובע היה טעים. מה זה טעים? הכי טעים שאכלתי בחיים שלי. זה ראפיניה שרצינו כשהבאנו אותו מלידס בבוכטה של מזומנים שהיתה פותרת ללאפורטה היום הרבה בעיות. זה השחקן שבשער הראשון שלו במועדון, בקלאסיקו הידידותי בבעיטה מ-22 מטר, אמרנו שיש לו פתיחה כמו של רונאלדיניו. זה השחקן שחלמנו שיאזן את לאמין ולפני כן את דמבלה העכברוש מאגף שמאל, או קרוב יותר אליהם במרכז.
אלה לא היו שלושת השערים, מספרים אף פעם לא לא עושים עלי רושם. אלה היו השערים. שניים מהם היו בכדורים ארוכים שנשלחו אליו במסירות גאוניות.
תסתכלו אחורה בכמה מקרי עבר ראפיניה היה מקבל את הכדורים האלה ומתבלבל, נתקע, רץ למקום הלא נכון, משחרר בעיטת דרדרלה או סתם עושה משהו מביך ותופס את הראש לאחריו.
הפעם בשני השערים זה היה מושלם. בראשון קטנה לעקוף את השוער ובעיטה בטוחה למרכז השער. בשלישי דהירה, לפני הבלם, מהירות, גוף, משהו שרונאלדו בשיאו היה עושה, ואז בעיטה מדויקת, קצת עזרה מנויר ואחלה גול שבעולם.
והשער השני של ראפיניה? לחתוך מהאגף, פנימה, ולסובב את הכדור לשער ברגל ימין! אני חוזר, ימין! כמה דיברנו על רגל הימין שאין לו. ולא סתם דיברנו על זה, באמת לא היתה לו רגל ימין. פתאום האיש מגלה פה רגל ימין של קומאן.
והאמת, אני לא יודע אם זה היה מקרה או הבלחה. אני יודע שראפיניה משחק עם בטחון של שחקן גדול. זה אחד הסודות אגב של השחקנים הגדולים באמת. הם תמיד משחקים עם בטחון. קלע גדול תמיד זורק את השלשה הבאה ובטוח שהיא תיכנס. סטף קרי, לארי בירד, זורקים שלשה וחוזרים להגנה בלי להסתכל. זו גדולה, זה בטחון.
ופה מגיע הצל״ש הכי גדול לפליק. הוא מאמן מעולה, אבל הוא ככל הנראה פסיכולוג ענק. כי דבר אחד ברור, פליק לא לימד את ראפיניה לשמור על כדור ארוך, הוא לא לימד אותו לבעוט חזק ומדויק לפינה ובוודאי לא לימד אותו לבעוט לימין. הוא לימד אותו להאמין בעצמו.
וזה גם מתחבר לסיפור של הקבוצה כולה. 1-1, לחץ אדיר של באיירן, לחץ שאני לא זוכר כמוהו, וזה לא היה רחוק מלהיגמר כמו מדריד דורטמונד. אני מזכיר שבשער עומד ליצן. ובכל זאת, הקבוצה הזאת מאמינה בעצמה ומצליחה לרדת למחצית עם 3-1 שהוא הכי מנוגד למה שהיה במחצית הראשונה. כי עם כל הכבוד לנו, הבקענו מאה אחוז מההזדמנויות שלנו בזמן שבאיירן יכולה היתה לשים חמישייה. לבנדובסקי, לשם הדוגמא, הבקיע שער בנס באחת הנגיעות הבודדות שלו בכדור.
והמחצית הזאת, האמונה, זה מה שגרם לבארסה לעלות, לסגור את המשחק ולזהור לאחר מכן במשך 15 דקות של שליטה אדירה. פרנקי החליף את פרמין בחילוף מדויק שאולי מרמז על ההרכב בקלאסיקו, שלח את פדרי למעלה, לרגעים בהם הוא נראה כמו הקישור אינייסטה, בוסקטס וצ׳אבי, אבל בעצמו.
אז גולגולת אחת משמעותית על החגורה של פליק כבר יש. באיירן וזו חתיכת גולגולת, נצחון שלישי בסך הכל אי פעם על המועדון המאוס הזה. עכשיו נשאר המועדון הכי מאוס בעולם, שם יש מאמן יותר גדול על הקווים, אבל הגנה פריכה לא פחות.
יהיה מעניין, ומה שלא יהיה, אנחנו מאושרים מהשבוע הזה. ויסקה בארסה!