2166 יום עברו מאז עלינו על רכבת ההרים ששמה עוסמן דמבלה. האמת? היה זוועה. נסיעה מקוטעת, מקרטעת, מרגשת לעיתים, מבאסת לעיתים רבות הרבה יותר, מלאה עליות שנדמות בדרך לחוויה אדירה ואחריהן עמידה מדכאת במקום. בקיצור, רכבת הרים שפראייר מי שמשלם לה כרטיס.
הרעיון המקורי היה טוב. ברצלונה בדיוק איבדה את ניימאר, שהחזיק את האגף במשך 4 שנים מבריקות, וקשה היה למצוא מישהו יותר מוכשר באגף מדמבלה. בגיל 19 לאיש היה סט כישורים שלבודדים יש. מהירות, מסירה, בעיטה בשתי רגליים, דריבל. וזה היה בגיל 19. בגיל 22, כך חשבו בבארסה, הוא יגרום לניימאר להיראות זכרון רחוק.
בפועל זה אכן קרה, בשלושה, ארבעה, אולי עשרה משחקים בלחץ. היו מספר מקרים שבהם דמבלה באמת היה נראה כמו הדבר הטוב ביותר בשוק. כי בשיאו באותם עשרה משחקים, או בכמה דקות פה ושם במשחקים בודדים, הוא היה בלתי עציר. מהירות מטורפת, עצירה על המקום, שינוי כיוון, בעיטה קטלנית מכל מרחק. היו לפחות שני משחקים שהוא לבד החזיק את הקבוצה על הגב.
אבל במקביל לתופעה הנחמדה הזאת היו לדמבלה עוד משחקים בברצלונה, ליתר דיוק 185 משחקים סך הכל. בשש עונות. אם נניח, בגסות, שברצלונה משחקת כ-60 משחקים בעונה, כפול שש עונות, זה נותן לנו סך של 360 משחקים אפשריים. מתוכם שיחק דמבלה ב-185. שש עונות ארוכות בהן שיחק לכל היותר, בעונת השיא 20-21, 38 משחקים בכל המסגרות. פדרי שיחק באותה עונה למעלה מ-60 משחקים. וגם אז, בעונת השיא הבריאותית המדהימה, ניפק הכשרון הצרפתי האניגמטי, תחזיקו חזק, 9 שערים ו-3 בישולים. אגב, זה לבד, גם אם דמבלה היה כוכב עצום ויציב, סיבה טובה להיפרד ממנו. אין טעם להחזיק שחקן שלא יכול לשחקן יותר מחצי עונה.
המוח האנושי הוא מכשיר אופטימי בסך הכל. אנחנו אוהבים להסתכל תמיד על התסריט האופטימי ביותר. ההבלחות, הכל כך נדירות, של דמבלה, גרמו לנו לחשוב כל הזמן על התסריט האופטימי. לא רק לנו, גם לצ׳אבי. בחלומינו היה דמבלה שחקן של 50 משחקים בעונה, תפוקה קבועה של 10-12 שערים ו-10-15 בישולים. בחלומינו הוא חורך את האגף, משני הצדדים, מזין את לבנדובסקי ועל הדרך כובש גם בעצמו. בפועל אין שום קשר בין החלומות שלנו למציאות. לו חייזר היה נוחת כעת בכדור הארץ ומסתכל על תפוקתו של האיש ב-6 השנים האחרונות, אגב, גם בנבחרת צרפת, הוא היה אומר שמדובר בשחקן לא יציב, לא בריא, שברוב מוחלט מהעונה לא נותן כלום לקבוצה.
ולכן, הגיע הזמן לומר שלום. כן, דמבלה היה סוג של כרטיס לוטו, שנחמד להחזיק בארנק ולחשוב שבכל רגע נתון תוכל לזכות בפרס הגדול. אבל כמו אותו כרטיס לוטו, גם הסיכוי של דמבלה לזכייה הגדולה היה קטן מאוד והלך ופחת ככל שעבר הזמן.
כי לצד הכשרון, שתמיד היה שם, מדובר בבחור לא חברתי, לא משולב היטב במועדון, פציע בצורה כרונית, חסר יציבות בין משחקים ובתוך המשחקים בעצמם ובעל רמת קבלת החלטות של ילד בכיתה ב׳. מספיק היה לראות את המשחק האחרון שלו, אולי, במדי הקבוצה, בשביל לקבל את כל התמונה. שער מבריק, שהיה אחלה דובדבן, החמצה מטורפת ברמות רוני רוזנטליות, ושורה של פעולות שחלקן זוכות לציון 10 וחלקן לציון 0, וגם זה רק בגלל שאין מתחת ל-0. בקיצור, לא יציב.
במידה מסויימת, נטען כאן, דמבלה גם משך את כל המועדון איתו. אפשר להשוות אותו, אם תרצו, לרקיטיץ׳. לא שחקן באותה עמדה ברור לי, אבל אני מדבר כאן על האופי.
מצד אחד הצרפתי, סופר כשרוני, יכול להכריע כל משחק ברגליו, ומצד שני הקרואטי, לא גאון כדורגל, לא בעל דריבל מפרק. הבעיה? הקרואטי מופיע לכל משחק, דיי אין, דיי אאוט, גם היום כשהוא בן 80 בערך. הצרפתי לא. הקרואטי עובד 90 דקות במשחק, הצרפתי 8 דקות וגם זה אם הוא בריא. בקיצור, האחד הוא בורג סולידי בקבוצה אדירה, השני הוא בורג שתשעים אחוז מהזמן נמצא בכלל מחוץ למכונה. רוצים עוד? הקרואטי שיחק בברצלונה 300 משחקים בשש עונות. הצרפתי? כבר הבנתם, 185 משחקים. פחות משני שליש.
ולכן, צריך להגיד היום, היה שלום דמבלה ותודה על הדגים. צריך להשתמש בכסף שיביא המעבר של דמבלה, בשביל להביא שחקן שקודם כל עובד בשביל המועדון. יותר רקיטיץ׳, פחות דמבלה.
נכון, לאף שחקן שנביא, כולל ברנרדו סילבה, אין את המהירות של דמבלה. למעטים אם בכלל תהיה השליטה שלו בשתי רגליים. אבל לרבים וטובים ממנו יהיה ראש שמחובר לכתפיים, מוטיבציה לשחקן ורגליים שמחזיקות יותר מ-30 משחקים בעונה. ולכן, אני משוכנע שהעזיבה של דמבלה תהיה טובה לקבוצה. צ׳אבי אולי יתלוש שיערות, כי הוא ראה בדמבלה פתרון יצירתי, אבל כשיתרגל, יבין שטוב לו יותר בלעדיו. יהיה טוב לכולנו בלעדיו. שלום דמבלה, בתכל׳ס לא נתגעגע.
