זה היה נצחון של בארסה, אבל של הבארסה האמיתית. וגם ההפסד, הפסד של ריאל, כמו שאנחנו אוהבים לשנוא.
זה היה נצחון של קבוצה שאין לה כסף, אז היא עולה עם קישור שבו שלושה שחקני בית, גאבי, פדרי (בסדר, חצי בית) וקסאדו, ביחד בקושי בני 60, וריאל שלא יודעת מה לעשות עם הכסף שלה, שעולה עם קבוצה שבה שחקן בית אחד, וגם זה בקושי.
זה היה נצחון של הקישור של בארסה, שוב הקישור, כי בארסה היא קבוצה שתמיד תהיה בנויה על קשרים, מול ההתקפת הרכש של ריאל שמציגה שלישייה שהם אולי שלושת השחקנים הטובים בעולם. איש מהם לא גדל במדריד, ברור שלא.
זה היה נצחון של הנעת כדור, שמירה על הכדור ועקיצה כשצריך, מול ריאל המתגוננת והיוצאת למתפרצות.
זה היה נצחון של לאמין יאמל, ילד שגדל בשכונה הכי גרועה בברצלונה ועלה לקבוצה אפס יורו עגול, מול אמבפהובילניגהאם שביחד שווים כמו טייסת F35.
ולכן זה היה כל כך מענג. כי בסוף, תהפכו את זה איך שאתם רוצים, זו קבוצה של מיליארדרים נגד קבוצה של קבצנים.
זו קבוצה שלא מצליחה לפני שבועיים לרשום את אולמו ופאו ויקטור כי אין לה מספיק כסף לפייר פליי, מול קבוצה ששואלת את עצמה אם להביא בעונה הבאה את האלנד, גיוקרס ודין דוד שישחקו עם בלינגהאם, ויניסיוס ו-אמבפה, זה לא יותר מדי, מקצועית כלומר, כי כסף יש כמה שרוצים.
וזה היה כיף עוד יותר גדול כי כרגיל בצד של ריאל שיחקו 12 שחקנים, 11 שחקנים ועוד שופט שעושה כל מה שהוא יכול לא להוציא לשחקני ריאל כרטיס אדום, גם כשאפשר באופן ברור לראות על הסטופקס שלהם שאריות של האיברים הפנימיים של שחקני בארסה. זה מגיע לשיא כשקמאבינגה מנסה לסרס את גאבי ברחבה ואפילו לא מקבל שריקה לפנדל, וכשבסוף ה-ואר מתערב, חיל מנזאנו נותן פנדל ובאי חשק שולף כרטיס צהוב עלוב ומעליב.
וזה היה הכיף הכי גדול, כי מול השוער הכי טוב בעולם בעשור האחרון, עמד ילד בן 17 שעוד לא נולד כשקורטואה עשה את הופעת הבכורה שלו בבוגרים.
הילד הזה, לאמין יאמאל, כבש מולו שער שהנכדים שלכם יראו בהיילייטס עוד 50 שנה. הוא לקח את הכדור כל הדרך למול קורטואה ובמקום לבעוט טיל לאחת הפינות, גילגל את הכדור באיטיות מרגיזה, מדכאת ומתסכלת, כאילו אומר לקורטואה: אתה תראה את הכדור הזה, הוא יעבור לך ליד היד לאט לאט, אתה תעשה כל מה שאתה יכול, תמתח את כל השני מטר שמונים שלך, תמתח את הידיים עם הכפפות, וכשתנחת על הדשא, תשמע את הקהל צורח ואת הכדור מפרפר ברשת.
השער הכי מרגיז שאפשר לספוג! אני משוכנע שקורטואה רואה את זה עוד אלף פעם בוידאו ולא מבין איך הוא לא עצר כדור שהתגלגל באומנות לפינת השער שלו במהירות של בערך 2.3 קמ״ש.
ולכן זה היה עוד יותר כיף, כי זה היה נצחון של השכל. כי זה היה נצחון של הלב הענק של גאבי, של קסאדו, של דני אולמו שהוא קולה ענק, שעלה למגרש ובמשך 35 דקות כל מה שהוא עשה זה הגנה.
שחקן התקפה מהמוכשרים בעולם, בועט אדיר, שחקן עם דריבל בחסד שעשה 35 דקות הגנה שמזכירה את פויול בימים הטובים שלו. כי זו בארסה הגדולה באמת, בארסה שבה שחקנים עושים מה שצריך, ואפילו סקורר אנוכי כמו לבנדובסקי, נותן גוף, מתאבד על הכדורים, כי גם הוא נדבק בהתלהבות, איך אפשר שלא?
הקבוצה הזאת עוד תייאש אותנו, אין מה לעשות, זה חלק מהדי.אנ.איי שלנו.
אבל בכל פעם שזה יקרה, תזכרו את התצוגה הזאת, תזכרו את הלב, תזכרו את פדרי, 1.25 מ׳ בערך, בלי שרירים בכלל אבל עם ים מוח, עושה בית ספר למפלצות כמו צ׳וואמיני, קאמבינגה ו-וולוורדה.
תזכרו שלא משנה מה יקרה הלאה, אתם ראיתם את ברצלונה האמיתית, הטהורה, זו שגדלה בסמטאות ברצלונה, עושה בית ספר לקבוצה הכי עשירה ומפונקת בעולם. וזה היה כיף, מוי כיף!
