אינייסטה לא פרש באמת היום מכדורגל. הוא פרש למעשה ב-2018 והלך לעשות חיים ביפן ובאיחוד האמירויות. שש שנים של פאן, כסף טוב, פתיחת אופקים תרבותיים וחוויה למשפחה, אבל כמו מסי בארצות הברית, מדובר בפנסיה בתשלום. את המשחק האחרון שלו קיים ב-20.5.2018, בניצחון 1:0 על סוסיאדד, ועזב את המועדון בו גדל מגיל אפס עם דאבל מכובד. אגב, הדאבל האחרון של המועדון בשש השנים שחלפו, ואולי לא במקרה.
דווקא העזיבה של אינייסטה את בארסה, בגיל כל כך צעיר, בקושי 34, מספרת יותר מאלף מילים על השחקן והאדם שהיה. אינייסטה לא היה אדם שמאפשר לעצמו לעשות דברים בצורה בינונית. בגיל 34, לפני שש שנים, הוא עוד היה שחקן אדיר. וכשאני אומר אדיר, אני מתכוון שכל אחד מהקשרים שלנו היום, בשיאו, יהיה טוב אם יהיה ברמתו של אינייסטה בגיל 34. אבל כשאתה אינייסטה זה לא מספיק, כי אינייסטה בגיל 34 לא היה אינייסטה בגיל 28, ובשבילו זו לא הייתה דרך לשחק במועדון חייו, בבארסה שלו. ולכן, את הפרישה האמיתית שלו הוא עשה כבר לפני שש שנים. כתבנו עליו אז, כיף לכתוב עליו היום שוב.
אינייסטה היה שחקן חד-פעמי. אי אפשר ליצור שחקנים כמוהו. נסביר: אפשר ליצור שחקנים מהירים, אתלטיים וחזקים. אפשר ליצור שחקנים עם אי-קיו משחק יחסית גבוה. אפשר ליצור שחקנים שיודעים לסרוק את המגרש מספר פעמים רב בשנייה על מנת למצוא את הפעולה הקטנה הנכונה. הכל אפשרי כשעובדים נכון. לכן, שחקן כמו רונאלדו, אתלט-על, אנחנו עוד נראה. כשחושבים על זה, לבנדובסקי לא כל כך רחוק ממנו. בלם כמו אראוחו אנחנו עוד נראה. אבל שחקן כמו אינייסטה לא נראה לעולם, כי אינייסטה היה 150 אחוז אי-קיו טהור. אם היה אפשר לסרוק את הגוף שלו, היינו רואים שכמו שאנשים נורמליים עשויים מעצמות, שרירים, כלי דם ואיברים פנימיים, אינייסטה עשוי מאי-קיו. איי-קיו אנושי בכלל ואי-קיו כדורגל בפרט. הוא היה האיש שתמיד נתן את המסירה הנכונה. היכולת שלו להשתחרר עם כדור לא הייתה בנויה על מהירות, לא הייתה לו כזאת, וגם לא על קוסמות נוסח מסי או ניימאר. היא הייתה בנויה על לעשות את הפעולות הקטנות והכי נכונות שאפשר. זה מה שאיפשר לו להשתחרר משלושה שחקנים על אזור של חצי מטר מרובע. סדרה של פעולות, שתיים, שלוש, שפשוט היו הדבר הנכון ביותר שאפשר לעשות. אם תרצו, במידה מסוימת זה גם סוד כיבוש השערים של מסי. לא הבעיטה הכי חזקה, לא הבעיטה הכי מסובבת, פשוט היכולת להשחיל את הכדור בדיוק במקום היחיד שבו יעבור את כל מי שבדרך עד שיגע ברשת. וכזה היה אינייסטה. שים לו כדור על הקו בצד שמאל, שני שחקנים מסביבו, הקו סוגר מהצד השני, הכל אבוד, אבל סדרת פעולות קצרה וקטלנית שהוא יבצע תהיה בדיוק הדבר הנכון בשביל להשאיר את שני השחקנים מאחוריו, להתקדם בקצב של צב מערות מצוי, ועדיין לשחרר את המסירה המושלמת לשחקן החותך. למה? כי הוא חכם. ב-99 אחוז מהמקרים השומרים יהיו חזקים, גבוהים ואתלטיים ממנו. אבל הם יראו את הגב שלו עם הספרה 8 עליה (ו-6 בנבחרת כמובן).
לא במקרה הוא היה גם זה שכבש את השער המפורסם נגד צ’לסי, שניות לפני שריקת הסיום, ולא במקרה הוא כבש את שער הניצחון של ספרד בגמר מונדיאל 2010, שבע דקות לסיום ההארכה. כולם מסביבו היו עייפים, גם אינייסטה היה עייף. אבל אינייסטה בלאו הכי לא עובד על כושר או על כוח, הוא עובד על מוח. והמוח של אינייסטה היה עירני וחד בדקות האלה כמו שלא היה מעולם. גם מוח מתעייף, אבל כנראה מאוחר יותר משרירים, במיוחד כשלאינייסטה יש יותר מוח מאשר לרוב העולם שרירים. ולכן, בזמן שכולם מסביבו “שפכו לאגר”, הוא ידע לעשות את הדבר הנכון מול סטקלנבורח (השוער ההולנדי) ואת הדבר הנכון מול שוער גדול בהרבה, צ’ך של צ’לסי. שכל ולא כוח, זה כל הסיפור.
וזו מורשת אנדרס אינייסטה. חבר בקישור הגדול ביותר ששיחק אי פעם כדורגל, חבר בלפחות שתי הקבוצות הגדולות ביותר בהיסטוריה, חבר בנבחרת היחידה שלקחה ברצף שלושה טורנירים בינלאומיים, ובהם יורו, חבר בדור הזהב הבלתי נשכח של המועדון שלו ושל המדינה שלו. כל זה בלי כרטיס אדום בלמעלה משש מאות משחקים, רק 79 שערים בקבוצות ונבחרות, אבל בהם אחד השערים הכי זכורים של הפפ טים, וה-שער הכי זכור של ספרד, ואפס שערוריות. איש משפחה למופת, חבר למופת לקבוצה, אפס התקלויות עם שחקנים, אוהדים, יושבי ראש או עיתונאים. ג’נטלמן מושלם, שעשה כל מה שהוא עשה על המגרש הכי חכם שאפשר, והראה שכשיש מוח, כוח זה באמת מצרך מיותר.
נתגעגע לדון אנדרס, נתגעגע לג’נטלמן המושלם הזה, לילד עם הבלורית שהפך לגבר עם הקרחת והפך אותנו לילדים בכל פעם שראינו אותו על המגרש. ג’נטלמן חד-פעמי, קוסם. שלום אנדרס, שלום שחקן אהוב כל כך!