כמעט לכל שחקן שזוכה ללבוש את מדי הבלאו גראנה לאורך תקופה ארוכה, יש משהו מיוחד. אחד אתלט אדיר, אחד עם טכניקה עילאית, אחד עם מוח שמזכיר מחשב על ואחד לוחם עם גוף של קינג קונג. קחו את הרשימה הזאת ותצמצמו אותה לרשימת המעטים שזכו להיות קפטן המועדון הראשון, ותגלו באמת רשימה של אנשים שהטבע חנן אותם בכמה תכונות בלתי אפשריות.
לצד הרשימה הזאת יש שם אחד שעולה וזוהר ואין לו אף אחד מהדברים האלה, סרג׳י רוברטו. או בשמו המלא, סרג׳י רוברטו קרניסר.
14 שנה שיחק סרג׳י רוברטו במדי הבלאו גראנה. 373 משחקים יש לבחור, 19 שערים ו-43 בישולים. הוא היה שותף ל-7 אליפויות, שני גביעי אלופות, 6 גביעי המלך, 5 סופר קאפ, סופר קאפ אירופאי אחד, וגביע ביניבשתי אחד.
הוא הוסיף לזה עוד 11 הופעות במדי ספרד הבוגרת ושער בודד. יש לו 3 שערים בליגת האלופות ואחד מהם זה שער שיזכרו גם עוד מאה שנה, אתם יודעים בדיוק איזה.
יש לסרג׳י רוברטו עוד שיא, הוא שיחק בכל עמדה על המגרש. האיש היה מגן, קשר, קשר תוקף, קשר אחורי, שחקן כנף, מה שתרצו. אם היו מבקשים ממנו לשחק שוער, היה עושה את זה ברצון ולהערכתי היה עושה את זה לא רע בכלל. מה שבטוח, הוא היה אוכל הרבה דשא ומזנק בלי הכרה. כי הוא היה קודם כל לב ענק, וזה סוד כוחו.
בזמן שאף אחד מאיתנו לא יכול לבחור עם מה להיוולד, כולנו יכולים לבחור מה אנחנו רוצים לעשות עם מה שניתן לנו. ניימאר, למשל, בן גילו של סרג׳י קיבל את הכל, ובחר ב-5 השנים האחרונות להיות בפנסיה.
אומטיטי קיבל גוף, מהירות, אי.קיו כדורגל גבוה, וזרק את זה לפח עם קריירה שנגמרה בגיל 24 בערך. והרשימה עוד ארוכה, אינספור שחקנים מוכשרים, מהירים, חכמים וחזקים מסרג׳י רוברטו שלא הלכו עם הקריירה שלהם לשום מקום. רק במועדון שלנו ופחות או יותר בגילו של סרג׳י רוברטו, אפשר לדבר על כריסטיאן טיו, דאולפאו, בארטרה, מונטויה, איש מהם לא הגיע בקריירה לרבע מההישגים של סרג׳י רוברטו, לכולם יש ברגליים מה שלא יהיה לסרג׳י רוברטו לעולם, כל אחד מהם יכול היה להגיע לטופ של אירופה בעמדה שלו, ובמקום זה דישדש.
כי לסרג׳י (כמה אפשר לכתוב סרג׳י רוברטו) יש שני דברים שלחברים ברשימה למעלה אין: לב ואופי. בעצם שלושה, לב, אופי ונחישות אינסופית.
כל גרם שחסר לו בכשרון ובאתלטיות, וחסר לו המון, הוא השלים בלב, אופי, נחישות ויותר מזה, קבוצתיות עילאית. הוא היה האיש שעשה מה שצריך בשביל המועדון. צריך מגן ימני? הוא, הקשר, מגיע. צריך לחזור לקישור, כי עמדת המגן הימני מאויישת בקנסלו? הוא שם בשביל לתת גב. אפילו השנה, שנת הדעיכה שלו, נתן כמה משחקים אדירים בעמדת הקשר והוסיף לקינוח צמד וכמעט שלושער, הישג חד פעמי עבורו. יותר משהיה סרג׳י רוברטו כוכב גדול, הוא בעיקר הראה לכל ילד בעולם שאם רוצים מספיק, הכל אפשרי. אם סרג׳י רוברטו יכול להיות קפטן ברצלונה, להיות שותף פעיל לכל כך הרבה תארים, כל אחד יכול.
והדברים לא נכתבים בציניות, הם נכתבים בהתרגשות רבה. אם היינו צריכים לסנן לפני 14 שנה את בוגרי לה מאסיה ולכתוב מי מהם יהיה קפטן ברצלונה, או מי מהם יהיה שחקן ברצלונה קבוע לאורך שנים, לעולם לא היינו שמים את שמו של סרג׳י רוברטו. היינו מציינים 10-15 שחקנים לפניו. את סרג׳י? היינו ממקמים איפשהו בין קריירה באוסאסונה, גיחה לליגה הפורטוגלית, או סיום קריירה מביך בישראל. זוכרים את יצחק קוונקה? עוד בן גילו של סרג׳י רוברטו בערך, שיש לו ברגליים עד היום מה שלסרג׳י רוברטו לא יהיה לעולם. ואיפה הוא ואיפה סרג׳י רוברטו.
אבל לסרג׳י היתה נחישות. הוא פשוט לא ויתר. עשה מה שמבקשים ממנו, לא בכה, לא ילל, לא פזל החוצה, לא ניסה לכבוש את העולם ולא קפץ מעל הפופיק. כל מאמן הגיע לברצלונה (וסרג׳י עבר 7 כאלה) במטרה לדחוק את סרג׳י רוברטו מהרוטציה, וכל מאמן מצא את עצמו בסוף נותן לו דקות משמעותיות, פשוט כי ידע שהוא יכול לסמוך עליו. וזה כל הסיפור. סרג׳י רוברטו היה האיש של המאמנים על המגרש, כי הם ידעו שמה שיבקשו ממנו לעשות הוא יעשה הכי טוב שהוא יכול.
אותו לא תמצאו בסביבת הרחבה של היריב בזמן שהוא היה צריך לסגור שחקן ברחבה שלנו. אותו לא תמצאו מנסה לעבור 4 שחקנים במרכז המגרש ומאבד בדרך לשער מביך. סרג׳י רוברטו לא יעשה דברים כאלה, כי הוא פשוט מבין כדורגל ועושה רק מה שהוא יודע לעשות. נכון, זה לא כדורגל של צ׳אבי, ניימאר או מסי, אבל ליד שחקנים כאלה, לפעמים זה בדיוק מה שצריך. ובסוף הרי, כשמסי וניימאר היו על המגרש, היה זה סרג׳י רוברטו שהסתנן לכבוש את ה-6-1. פרס שמגיע לו על קריירה שלמה. ילדים יגיעו עוד 100 שנה למוזיאון בקאמפ נואו ויראו את השער הזה, שער שנכנס להיסטוריה, איש אפור שנכנס להיסטוריה בצורה הכי זוהרת שאפשר.
אני אחסר את סרג׳י רוברטו במדי הקבוצה. מין איש לכל עת, שחקן שתמיד ידעת שטוב שיש אותו על הספסל והוא מתמחה בסתימת כל חור, לפי מה שמבקשים ממנו.
מעולם לא שמעתי אותו בוכה, אף פעם לא שמעתי אותו מתלהם, מימי לא ראיתי אותו משתולל. אי של יציבות, של שכל טוב, נחישות, אופי ולב. כך אני אזכור את סרג׳י רוברטו, ותמיד, גם 50 שנה קדימה, עם עוד אלפי משחקים על החגורה, אני אזכור את הבחור שהוכיח לנו שלהיות קפטן המועדון זה לא עניין של כשרון ולא עניין של אתלטיות, זה מאה אחוז לב שדופק בצבעי בלאו גראנה ואוהב את המועדון יותר ממה שהוא אוהב את עצמו.
צ׳או קפטן, בהצלחה מכל הלב האדום כחול של כולנו!
