פאק איט, כל כך הורלגנו להצלחות ולהצלחות כבירות, שהרבה אנשים לא מתלהבים באותה הרמה מאליפות עם 91 נקודות, עם באן העברות, עם פציעה של מסי לחודשיים, עם עזיבה של שני שחקני בית שהיו אינטגרליים לסגל, עם נחש כנשיא, עם ריאל מדריד גלאקטית, עם חבורת אינדיאנים לוחמים עקשנים, עם אינספור משחקים באמצע כמו כל השלבים של גביע המלך, אליפות העולם לקבוצות ביפן, סופר קאפ אירופי בגאורגיה, עם פטירה של קרויף וויק.
אני מאושר.
ברגע האמת נעלנו את השער והתנפלנו על שער היריבה. 24 שערי זכות, 0 שערי חובה מאז אותו הפסד לוולנסיה. אני לא זוכר הרבה התקפי לב במהלך המשחקים האלה, שהביאו ריח של נוסטלגיה הודות לרפאל סוביס, לטאמודו ולגרנדה 2014. היו צריכים 5 מתוך 5 ועשו את זה כמו שצריך, בלי חוכמות, בלי טובות, בלי סייגים. סימן קריאה בסוף העונה כשריאל מדריד בסוף מסיימת עונה עם 36 מתוך 36 נקודות אפשריות. העוצמה המנטאלית של הקבוצה היא כבירה. קבוצות קצת חלשות יותר מנטאלית היו מתפרקות, בורחות. איך מישהו ציטט את לייזר? כשבארסה מריחה דם היא מתחבאת? אז… לא. לא מתחבאת ולא כלום. וזה נכון שהיריבות במשחקים האחרונים לא היו בצמרת הטבלה, אבל הבעיטה בדלי עיוורת לזהות היריבה, ובסופו של דבר עשינו את שלנו גם במשך כל שאר 33 המשחקים בכך שצברנו כמות פסיכדלית ברמות אחרות של נקודות.
אני מאושר, כבר אמרתי?
עשינו את זה. זכינו בעוד אליפות, עוד אליפות! אחד התארים שבארסה הכי התקשתה בהם לאורך ההיסטוריה. מאז שפרנקו תפס את המושכות, בארסה התייבשה באופן כמעט מוחלט במסגרת הזו, עם 2 אליפויות מאז 1961 ועד 1990. 30 שנים, 2 אליפויות. מיכלס וקרויף ב-74, ונבלס וארצ’יבלד ב-85, וזהו, עד שבא קרויף כמאמן ושינה את פני המפה לנצח. אסור לשכוח שעדיין היו כמה וכמה פיקשושים – אובדן האליפות ב-2007 אחרי תוצאות מאכזבות במשחקים האחרונים ולמרות הובלה במהלך המשחק; “ארבעת הפנטסטיקוס” עם עוד כמה שחקני רכש מאכזבים שלגמרי איבדו את זה ב-2008; אפילו עם פפ גווארדיולה המהולל איבדנו אליפות (אגב, גם עם 91 נקודות). הפעם אף פיקשוש ואף מעידה לא גזלו את התואר הזה מאיתנו.
מאז שנולדתי אי שם בסוף 1990, לפני כמעט 26 שנים, זכינו באליפות 14 פעמים. רקורד ענק, שלמרות כל החרא שיש לנו למעלה, אני עדיין צופה שהוא ימשיך לצמוח.
תודה לכל השחקנים שנתנו את מה שיש להם, שלמרות כל “השובע” עדיין הראו תאבון. במיוחד אני רוצה לומר תודה ל: למסצ’ראנו הבוס הקטן, לפיקה הקולה הענק, לבוסקטס שהשתלט על הקישור עם 8 זרועותיו, לראקיטיץ’ נטול האגו והפוזות, לאינייסטה המנהיג, לסוארס האדם הרעב ביותר בפלנטה ולמסי שהוא פשוט מסי. למרות כל הזעם שנהנים לזרוק עליהם, גם לניימאר, לאלבס ולאלבה מגיעה תודה, אם כי קטנה יותר. אסור לתת לתקופה החלשה יותר להסתיר זאת: ניימאר הוא עדיין אחד מהשחקנים הטובים באירופה לעונה החולפת.
ויסקה בארסה ונתראה ביום ראשון!