מכירים את זה שאתם שמים לחם בטוסטר (נו, זה שקופץ) ואתםממהרים? ואתם מוציאים את הלחם לפני הזמן? ואחרי כמה דקותפתאום זה קופץ? אז טאטה.
לא, הוא לא אשם שהשחקנים החטיאו בכמויות (29 בעיטות, 14 מחוץלמסגרת!). כן, לחלק מכם נמאס לשמוע את דיבורי הנמנום על טאטה(תתגברו), אבל איך למען השם קבוצה יריבה (!), ביתרון (!!), עושהחילוף לפנינו?! למה להשתמש רק בשני חילופים כשאתה מפסיד ולמה– בחייאת למה – לא להשתמש בשחקן התקפה הנוסף שיושב לך עלהספסל? זו בדיוק הטענה שלי עם סיפור הבלמים: ניסית? לא הלך?תשנה! מה כבר יכול להיות?
אני אדם אופטימי ויש לי הרבה סבלנות בדרך כלל, אבל כבר כמה משחקים שאני מוצא את עצמי מתחיללטפס על הקירות בהמתנה לרגע הזה שאני אראה איזה שחקן בארסאי עומד ליד עמדת החילופים. זהפשוט מייאש ומתיש. אתה יודע שאתה יכול להיות בפיגור, שלא משנה מה תהיה התוצאה ופשוט לא תהיהתגובה לפני הדקה ה-70. לחילוף המאוד מאוד (!) מתבקש של אלכסיס תמורת ססק חיכיתי מתחילתהמחצית השנייה, ולרגע שסונג יטוס לספסל אני ממתין עד עכשיו. הוא נראה כמו מישהו ששכחו לומר לולהדליק את ה-GPS, לפחות כך הוא יידע איפה הוא נמצא.
לפני כמה משחקים כתבתי כאן שאני רוצה לראות על המגרש את השחקנים הכי “רעבים“, או לפחות כאלהשהגישה שלהם למשחק – תראה שהם כאלה. אלכסיס, סרג‘י רוברטו, מונטויה, ניימאר וכו‘. אין שום סיבהשבעולם לא לתת הזדמנות – במינימום מהספסל – לשחקן כמו סרג‘י על חשבון ססק, שאותו – ואולי זה רקאני – אני כבר לא יכול לראות. הכבדות והאדישות שלו ממש מרגיזים.
קשה למצוא נקודות חיוביות בערב כזה, אבל אהבתי את הגישה של ניימאר למשחק. אה, ומונטויה? מספר1 היום בבארסה, ביי פאר.
כואב לראות אותנו בועטים ככה בדלי, אבל ביום רביעי אפשר לקחת תואר, למרות הכושר. לא מענייןהיכולת, עזבו לרגע את הליגה, ותנו לי לראות את בארסה נלחמת. רוצה לראות את השחקנים עולים עםרצח בעיניים, אוכלים את הדשא ולא מפסיקים לרוץ. כישרון זה דבר אחד, אבל בלי רצון זה לא שווה כלום.לא רוצה לראות שום זכר מהמשחק מול אתלטיקו.
