כסף זה לא הכל בחיים

בין מציאת דירה חדשה בברצלונה לבין צפייה באליפות העולם בשחייה, רועי ב. לוי מספר על מצב הרוח בברצלונה. על רונאלדיניו, קלויברט ושאר ירקות.

סרחיו האלמוני

הכוכב הכי גדול על כר הדשא של הקמפ נואו בשבוע שעבר היה סרחיו מרטין בן הארבעים ושלוש, מהנדס בניין במקצועו, אשר נטל חלק במשחק ראווה מיוחד שאירגן מועדון הכדורגל של ברצלונה, משחק בו יכלו אוהדי הקבוצה בעלי הכיס העמוק לשלם ממיטב כספם עבור הזכות ללבוש את מדי הקבוצה הרשמיים ולכדרר על המגרש עם מיטב משחקני העבר של המועדון הקטלוני.

סרחיו, שלבש על פי בחירתו את חולצת משחקי החוץ של הקבוצה, זו הזהובה עם הפס הכחול-אדום שחוצה אותה במרכזה, כבש שני שערים במהלך המשחק ואף בישל שער נוסף לכוכב הגדול במרכז השדה של בארסה בשנות התשעים, פפ גוארדיולה, ששיבח את היכולות ההתקפיות של סרחיו, את ראיית המשחק שלו ואת התנועה שלו ללא כדור. מי שעוד ציין במיוחד את הפוטנציאל של סרחיו, שמתבזבז לריק באתרי בנייה מאובקים וברכינה על שרטוטים ותוכניות הנדסיות, היה צ’יקי בגיריסטיין, יריבו של סרחיו במהלך המשחק, והמזכיר הטכני של מועדון הכדורגל בשאר שעות היום.

כנראה שסרחיו הוא מסוג השחקנים האהובים על צ’יקי, חבר ב”דרים-טים” האגדתית שחיבר יחדיו יוהאן קרויף בברצלונה של שנות התשעים, ולאור הפעולות האחרונות של הבאסקי בשוק ההעברות הקייצי, כנראה שהוא ניחן בתכונות אשר המזכיר הטכני החדש של בארסה היה רוצה לראות אצל שחקניו – הוא נלהב, מוכן לעבוד קשה, מאוהב בצבעי הקבוצה וחשוב מכל, הוא מוכן להסתפק במעט מאוד מבחינה חומרית עבור שירותיו למועדון (יתרה מזאת, סרחיו אף שילם כ-1,500 יורו על מנת שיוכל להשתתף במשחק).

מקרה קלויברט:

אמנם מפטריק קלויברט עדיין לא ביקשו לשלם עבור הזכות לקרוע את הרשתות של הקמפ נואו (ואם לדייק: להפגיז את שלטי הפרסום שלצידי השער), אבל צ’יקי, סנדרו רוסיי (סגן הנשיא לעניינים ספורטיביים) וז’ואן לאפורטה (נשיא המועדון), בהחלט הציבו בפני קלויברט תנאים לא פשוטים במהלך המו”מ שניהל עם הקבוצה לגבי המשך דרכו בקבוצה. הפיצ’יצ’י (מלך השערים) של בארסה בעונה שעברה נדרש לוותר על אחוז ניכר ממשכורתו העתידית (שהיתה יכולה להגיע עד סכום מפלצתי של עשרה מיליון יורו נטו, תלוי בהישגים של ההולנדי על המגרש) ועל הסעיף המוזר בחוזהו אשר השתרבב אליו בשלהי עונת 2001-02, כאשר הנשיא לשעבר, גאספרט, היה להוט להוכיח לציבור אוהדי בארסה שהוא משאיר את מלך השערים שלהם לעוד שנים ארוכות במועדון ואשר העניק לו את הזכות להשתחרר, באם יפגע שכרו, מהקבוצה תמורת סכום של 1.8 מיליון יורו.

לאפורטה, צ’יקי ורוסיי הציגו חזית מאוחדת ועקשנית במהלך המו”מ עם נציגיו של קלויברט, הם לא ויתרו על דרישותיהם גם כאשר “מקורבים” של החלוץ ההולנדי הדליפו מדי יום לעיתוני הספורט ברחבי היבשת ידיעות על מגעים חדשים שקישרו אותו עם כמעט מחצית מהקבוצות הבכירות בליגה האנגלית (ארסנל, מנצ’סטר יונייטד, צ’לסי והזרוע נטויה).

אבל שלושת המוסקטרים היו רגועים ובטוחים ביכולתם להשאיר את קלויברט בברצלונה. ראשית, הם ידעו כי הזמן שעובר משחק לטובתם: השחקן, באם היה בוחר להשתחרר מהמועדון בסכום השחרור המינימלי, היה צריך להחליט על כך רשמית לפני ה-24 בחודש יולי, שאם לא כן, הסעיף האמור היה מתבטל מאליו וחוזר לגובהו המקורי – 36 מיליון יורו. מעבר לכך, נעשה שימוש מושכל בעיתונות הספורט הקטלונית הנלהבת, אשר דאגה לפרסם חדשות לבקרים שמות חדשים של מועמדים ללבוש את החולצה מספר תשע בעונה הבאה. התמונות של ג’יבריל סיסה, הארי קיואל, פרננדו קבנאגי, מארק וידוקה, כריסטיאן ויירי ועוד חלוצים אחרים קישטו את דוכני העיתונים ברחבי ברצלונה.

הלחץ, השעון המתקתק והנשיפות בעורפו של קלויברט היו ההתחלה, כעת הגיע הזמן לעשות שימוש בנשק יום הדין האולטימטיבי של בארסה – האהבה. ראשי המועדון ידעו שקלויברט מאוהב בברצלונה וזקוק לחיבוק החם שהיא הציעה לו לאחר הכישלון הצורב שלו כששיחק במדי מילאן האיטלקית. קלויברט, שיננו בוודאי לעצמם היטב צ’יקי, סנדרו וז’ואן, התאהב באורח החיים הנהנתני והמפנק שהעיר הזאת יכולה להציע למי שהפרוטה מצויה בכיסו, במזג האוויר הנוח יחסית ששורר בה ובהתלהבות המרוממת אך הלא מתלהמת של אוהדי הכדורגל של המועדון. בבארסה ידעו כי עזיבת הקן החמים הזה לטובת מעבר למועדון חדש בארץ חדשה, עם ציפיות חדשות ומלחיצות, יכולה לפתוח מחדש את הצלקות הטריות עדיין מהכישלון האיטלקי ההוא.

מהלומת הניצחון הסופית של אנשי המועדון הונחתה על פטריק חולה האהבה מברצלונה, כאשר עיתוני הספורט המקומיים פרסמו בעמוד השער תמונת ילדות מאלבומו הפרטי, בה פטריק הילד נראה מחובק עם פרנק רייקארד, אז כוכב הנבחרת ההולנדית, והיום מאמנה החדש של בארסה. כעת כל החלקים בפאזל האהבה והמחויבות כבר הושלמו – האהבה לעיר, למועדון, למקום הבטוח בהרכב ולמאמן החדש והאליל הישן – פטריק נשאר בברצלונה. האהבה ניצחה את הכסף.

מוכי אהבה:

אחרי הצלחת הקמפיין להשארתו של קלויברט, המילים “אהבה”, “מחויבות” ו”תשוקה” המשיכו להיות שגורות על הלשונות של מקבלי ההחלטות בבארסה. אחרי הכישלון הקולוסאלי של לאפורטה ורוסיי שהבטיחו להביא את דייויד בקהאם למועדון – הבטחה שכנראה הושיבה אותם על הכורסאות הנוחות במרומי הקאמפ נואו – כשנדמה היה כי בארסה איבדה את כוח המשיכה שלה וכי הכוכבים הנוצצים של הכדורגל מעדיפים לשחק בקבוצות אטרקטיביות ומצליחות יותר (בקהאם בריאל מדריד, קיואל בליברפול, רונאלדיניו היה אז עם רגל וחצי במנצ’סטר יונייטד) ומעודדים מההישגים שלהם במבצע “האהבה תנצח” במקרה של קלויברט – הם החליטו, כנראה, לדבוק באסטרטגיה המצליחה הזאת ולדרוש מהשחקנים שלהם יותר להט ורצון אמיתי ללבוש את מדי הקבוצה. שכירי חרב כמו מנדייטה, רוצ’מבאק וג’אובני שוחררו מהמועדון או הושאלו לקבוצות אחרות וכך נעשה גם במקרה פסל הקרח ההולנדי בהגנת בארסה, פרנק דה בור, שגם ניסיונותיו הנואשים והבהולים להצהיר על אהבתו למועדון ועל רצונו להישאר, לא הצליחו למחוק שנים ארוכות של אנטיפאתיות בלתי נסלחת.

שוער הרכש הטורקי, רושטו, זיהה את המגמה החדשה והצהיר, עם הצגתו לקהל הרחב, על אהדתו לקבוצה עוד כשהיה בן שבע. רפאל מארקז, הבלם המקסיקני שנרכש מקבוצת מונקו, לא פיגר בהרבה אחריו והתוודה על הגאווה העצומה שמעורר בו המעבר לברצלונה וגם ריקארדו קווארסמה, הקשר הפורטוגלי בן ה-19 שנרכש מספורטינג ליסבון, לא שכח לציין כי לשחק בבארסה זה “חלום ילדות ישן שלו”.

אולם שחקני הרכש החדשים והזולים יחסית לא הצליחו להשביע עדיין את הרעב התמידי של אוהדי הקבוצה לכוכבים נוצצים שיפארו את הסגל בספינת הדגל של הספורט הקטלוני. עצם העובדה שצ’יקי ורייקארד בונים להם קבוצה מאוזנת, שהתחזקה ברוב העמדות הבעייתיות בשנים עברו (עמדת השוער, הבלם המרכזי והקישור האחורי), לא מספיקה. לאפורטה עדיין חייב להם שם גדול, והוא יודע את זה. מההבטחות הגדולות שלו בתקופת המרוץ לנשיאות לא נותר הרבה, הפעולות הראשונות שלו בתור נשיא המועדון נראו שלומיאליות והעלו את החשש שבארסה הפכה להיות לא יותר מאמצעי לחץ יעיל של שחקנים וסוכנים אשר שואפים לשפר עמדות במהלך מו”מ למעבר למועדון אחר.

ללאפורטה נשאר עוד מעט מאוד מקום לתימרון. מכסת השחקנים הזרים (מחוץ לאיחוד האירופאי) שלו מלאה, וכל מהלך דורש שינוי ההיערכות המוקדמת של המועדון תחת לחץ זמן וחובות כספיים. במצב בעייתי שכזה, לאפורטה החליט, לפחות בהתחלה, לקחת במפתיע צעד לאחור מהאסטרטגיה הקדחתנית והלחוצה שאפיינה קודם לכן את קבלת ההחלטות שלו בשוק ההעברות, והודיע שלא יוסיף על ההצעה שהגישה בארסה ל-פ.ס.ז’ על רונאלדיניו (בעסקה שכללה כסף ושחקנים, בהם ריקלמה הארגנטינאי וקריסטנבאל הצרפתי) והוסיף שכעת מה שיכריע את הכף הוא הבחירה של השחקן בין הכסף הגדול של האלופה האנגלית לבין האהבה שהוא הצהיר עליה לקבוצה הקטלונית. זה הצליח וברצלונה היתה זו שזכתה בסופו של דבר בכוכב הברזילאי – ולאפורטה המשיך בשלו. דקו, למשל, התבקש ללחוץ על פורטו, המועדון הנוכחי שלו, ולדרוש מהם לשחרר אותו תמורת הסכום שבארסה מציעה עבורו כדי להגשים חלום.

וכך, עם פחות כסף מקבוצות אחרות, עם תדמית של קבוצה שנחבטה ונחבלה לא מעט בשנים האחרונות, עם מעט מאוד סיכוי שנותנים להם מומחי הכדורגל האירופים ועם הרבה מאוד גאווה, אמונה עצמית ומידה גדושה של ציניות – לאפורטה ובארסה שוב מהמרים על הנשק הסודי שלהם, על האהבה, בתקווה שעוד יש לה ערך כלשהו בעולם המטבעות הקשים של הכדורגל המודרני.

רועי ב. לוי