גם אם היינו בפער 20, וגם אם היינו בפער מינוס 20. להתעורר בבוקר אחרי הפסד ביתי בקלאסיקו זאת אחת ההרגשות הנוראיות שיש לאוהד בארסה. פעם כשהיינו גרועים ממש, היינו מספרים לעצמנו שנלחמנו והיה ׳משחק הקרבה׳ של השחקנים ואיכשהו יוצאים עם איזו סוג של אופטימיות, אתמול גם זה לא היה. הגישה הייתה מחורבנת נקודה, והרבה זמן לא ראיתי חוסר חשק כזה, בטח בקלאסיקו. מעבר להיבט המנטלי העלוב, לדעתי היה גם שילוב של עייפות מצטברת של כל הקבוצה + הג׳ט לג של MSN. יצא לי לטוס בשנה האחרונה הרבה מעבר לאטלנטי, וגם כשחוזרים ביזנס זה עדיין הופך לך את הגוף.
לאורך כל השבועיים האלה חלק לא מבוטל מהאוהדים התייחס לזה כקלאסיקו לפרוטוקול, ״ניתן להם מאניטה״ הם אמרו בשחצנות. תחושת החסינות הזאת בסופו של דבר מחלחלת גם לשחקנים שלא ידעו כמעט חצי שנה הפסד מהו, באו להעביר את הזמן אחרי השער של פיקה, וכשהיריבה נשכה אותם בתחת, הם לא ידעו מה לעשות.
אני לא מבין איך לוצ׳ו ויתר על משחק האגפים באופן כמעט מוחלט. גם ככה מדריד צופפה במרכז הרחבה. למה מסי (עם 1 על 1 חלש מאוד אתמול) נשאר באמצע? למה ניימאר לא לוקח את קרבחאל (עם צהוב) לעוד טיולים על הקו? ככה קיבלנו את אלבה ואלבס יתומים בצדדים והקלנו משמעותית על החיים שלהם.
אם ראקיטיץ׳ אכן נפצע קלות, ארדה טוראן הוא בפירוש לא המחליף האידיאלי מול המתפרצות של מדריד ובוודאי שסרג׳י רוברטו היה מתפקד טוב ממנו. החזרה אחורה של ארדה בשער השני שלהם פשוט מרתיחה.
