אורי בריסקין, כתב חדש באתר שלנו, עם הדעה שלו לגבי לואיס אנריקה:
אנחנו חיים בעולם מתוקשר, בו לצורה שאתה מציג את עצמך יש חשיבות רבה. ניהול רושם, אישיות תקשורתית, כריזמה, נוכחות בחדרי העיתונאות – לכל אלה השלכות רבות על מוניטין ומיתוג של מאמן. אנחנו נשטפים בכל יום של העונה בכמויות בלתי רגילות של גירויים, שאנחנו אפילו לא שמים לב היכן זה משפיע עלינו, והצורה בה זה מעצב את התפיסות שלנו. אחת התפיסות הכי לא מדויקות שנוצרו בשתי העונות האחרונות היא שלואיס אנריקה, לוצ’ו האיום, הוא בעצם מאמן חלש בקבוצה חזקה.
כעת, אנסה לערער תפיסה זו.
איכויות של מאמן הוא משהו שקשה לכמת, במיוחד בקבוצה גדולה. אפילו פרשנים רבים נפלו לאשליה שעבודת המאמן נצבעת בשחור או לבן – השפעה מוגבלת במשחק, אבל חילוף ברגע האמת או שינוי טקטי בתזמון הנכון הן סגולותיו העיקריות בעת משחק; שעבודת ההכנה היא עניין של מה בכך וששחקנים בסדר גודל עולמי לא זקוקים למאמן צמוד. התפיסות הללו נובעות מזלזול, קלות דעת או חוסר הבנה של המורכבות בלנהל קבוצת כדורגל.
כיום, מאמן בקבוצות ברמות הללו מחזיק בידיו את אחד התפקידים המורכבים ביותר שיש. תחשבו על זה. ניהול כוח אדם הוא התפקיד הראשון. עובדים עם חוזי עתק ואגו עצום זקוקים לניהול מדויק להפליא, על מנת לשמור על מוכנות מקסימלית וחדות, וזה ללא מתן התחושה של לחץ וכורח. יש מאמנים שחונקים שחקנים עם דרישות וכושלים במועדונים שלהם (כגון לואי ואן חאל ולפעמים גם מוריניו). הדיוק במגע המאמן בניהול כוח אדם הוא פרט חשוב ומשמעותי.
כמו כן, המאמן הוא גם מדען ספורט. גוורדיולה הראה שניהול סגל שחקנים זו עבודה מתמטית לכל דבר ושניהול דקות הוא נדבך משמעותי בהשפעתו על כשירות, מוכנות ורמת ביצוע. סרגל המאמצים הידוע, להזכירכם. בתוך סרגל המאמצים נוכל למצוא את מערכי האימון המורכבים ביותר, שנועדו להתאים לשיטת המשחק של הקבוצה, אופי ואיכויות השחקנים והצרכים הנקודתיים מכל עמדה. לא פשוט בעליל. בנוסף, סוגיית המעקב אחר היריבות כוללת בתוכה ניתוח של עשרות סרטונים (ניתן לשער שלפחות אחד פר שחקן יריבה (או שחקנים מרכזיים), לפחות אחד לכל חולייה במערך, לפעמים לפחות אחד לכל שחקן עם משימה מיוחדת), לפני כל משחק, לפני כל יריבה. את הסרטונים הללו מכין ומנתח הצוות שהמאמן מייעד לשם כך, אך המאמן חייב לאשר שהדברים הם כמו שהם צריכים להיות. כלומר, בסבירות גבוהה, כל סרטון שרואה שחקן, רואה גם המאמן. למעשה, משמעות הדבר היא שמאמן ברמות הללו עובד 10 – 14 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. פרק זמן לא מבוטל. מינימום.
הנושאים הללו הם נושאים כלליים, שמאמנים מיישמים בקבוצות רבות, ברמות משתנות של איכות, דיוק ומחויבות. מתוך כך נובע שלא על כך בלבד תיקבע איכותו של מאמן. פרמטרים נוספים נעים על התאמת עמדה לשחקן, זיהוי שחקנים שבכושר, הוצאת המקסימום משחקן, ויתור על שחקנים שאינם בכושר, היכולת לעורר מוטיבציה על מנת ששחקן יבין שהוא בסכנה ועל כן הגברת מוטיבציה ורמה – כל אלה הם דברים שלואיס אנריקה מצטיין בהם. והוא הוכיח זאת. יתרה מזאת, לוצ’ו יותר טוב בדברים הללו ממאמנים רבים, לרבות פפ עצמו, מוריניו וארסן וונגר.
בארסה היא קבוצה מדהימה שאין שנייה לה. יש הדומות לה, אך אין עוד אחת כמוה. אני אומר זאת לא רק כאוהד, אלא כצופה סמי-אובייקטיבי בעולם הכדורגל. כל המועדונים רוצים להיות ענקיים ולזכות בכל תואר אפשרי, כולם רוצים את השחקנים הטובים ביותר במשחק, אך הסטנדרט שנקבע בבארסה (בזכות ובגלל פפ) הוא הגבוה ביותר בתחום. מאז העונה הראשונה בה פפ לקח עם הקבוצה יותר מ-90 נקודות, מאז שהמועדון החל לכבוש יותר ממאה שערי ליגה בדרך קבע, התרחשה תנודה בהוויית המועדון. כתוצאה מכך, אלמנטים מסוימים זזו הצידה.
גוורדיולה לימד את המועדון לנצח. זכינו בתארים גם קודם, אך הרמה שהמאמן והאישיות המדהימה הכירו לנו, הפכה ממכרת יותר מכל סם אפשרי. לנצח. שערים בכמויות. מהלכים מרהיבים. זה דברים שאי אפשר לוותר עליהם. כמוהם, גם הופעות בגמרים והזכיות בהם. היכולת לשלוט על כל מגרש ולכפות על היריבה את הרצונות שלך כמעט בכל משחק. אלה דברים שאף קבוצה לא עשתה עד 2008/09 ואף קבוצה לא עושה זאת באותו ברק כמונו. אלה דברים משני תודעה, גם אם איננו שמים אליהם לב. לנצח, תמיד, בכל משחק. עכשיו לך תעמוד בציפיות הללו וגם תגדל שחקנים מהנוער.
זו הביקורת הגדולה ביותר על לואיס אנריקה, איך שאני רואה זאת – הוא מוכר שחקנים כישרוניים מהנוער ועוד בזול, וקונה שחקנים בסכומי עתק על העמדות שלהם, מה שלמעשה סותם את הגולל על הקריירה הבארסאית של הראשונים. אך מה נותר לו לעשות? ומי אמר שהוא זה שאומר את המילה האחרונה בנושא? ומי אמר שהוא לא צודק בעודו פוסל שחקן זה או אחר? יותר ויותר אוהדים בארסאים מתחילים להבין שעל מנת שקבוצה תוכל לזכות בכמויות גדולות של תארים, תוך כדי עמידה בציפיות הלא הגיוניות ממנה, עליה לבצע הקרבות מסוימות. יש מאמנים שיוותרו על סגנון משחק ויתמקדו בתוצאות, יש שיתמודדו עם מחסור בכישרון על מנת לייצר תלכיד מפחיד ומיומן ויש כאלה שיאבדו עצמם לדעת בניסיון למצוא את הגץ שידליק את המדורה לכדי משהו מוצלח. אך לכל יש מחיר.
לדידי, קבוצה בסדר גודל של בארסה ועם הכוחות המשפיעים עליה, יכולה לגדל בין אחד לשלושה שחקנים צעירים בסגל שלה, וגם אלה, צריכים להיות מאוד בשלים ומאוד כישרוניים. התקופה בה המועדון גידל את פויול, צ’אבי, אינייסטה, ואלדס, בוסקטס, פדרו ומסי הייתה תקופה עם פחות ציפיות ופחות הישגים. היה את הזמן לחיות עם האתוס של גידול שחקנים צעירים והבולשיט של אנחנו יותר מסתם עוד מועדון עשיר ביותר עם כדורגל איכותי. ניהול רושם, כבר אמרתי. אבל היום, המועדון הזה חייב את עצמו לסטנדרטים שמגדירים מחדש מהו מועדון עצום, ולכל אלה צריך להתאקלם.
ולוצ’ו עושה את כל זה פשוט יוצא מהכלל.
אם להיזכר, ותקנו אותי אם אני טועה, פפ עזב את המועדון מתוך עייפות מהמשחק הפוליטי. לא כי נמאס לו לאמן את אותם השחקנים, לא כי הוא לא חשב שיש לו מה להציע למועדון, לא כי הוא התעייף מהמרדף אחר הצלחות. אלא כי נמאס לו מההנהלה, מהלחץ סביב מה שהוא עצמו ייצר, מהלחץ של חדרים העיתונאות, והשחיתות, מביזוי שחקני עבר, והרפש שזורם במסדרונות ההנהלה. כי מזה, נמאס לו. ופפ הוא אישיות מדהימה, סוג של גאון, והוא לא יכל להתמודד עם זה. כלומר בבארסה יש גם את האלמנט הפוליטי שצריך להילקח בחשבון.
מאמן שמגיע לקבוצה באנגליה, למשל, יכול להגיע עם סטטוס של כוכב והעונה הזו היא הראייה הכי טובה שיש. באנגליה, המאמן הוא הסמכות העליונה על כל ענייני רכש, סגל וכל הנגזרות של כך. בבארסה המצב איננו כזה. המאמן אמון על הקבוצה הראשונה וניהולה, אך הסגל לא נבנה על ידי המאמן. לשם כך, כידוע, יש את המנהל הספורטיבי. ההנהלה מניחה הנחות יסוד עבור המנהל הספורטיבי שבתוכן מצויות הנחיות בנוגע לניהול תקציב. ואל נשכח מדוע מגדלים שחקני נוער, מעבר לקידום המועדון – זהו משאב דיי אמין שהמועדון מייצר על מנת להכניס כסף. המועדון משקיע עשרות ומאות אלפי יורו בגידול שחקן צעיר. אם נדמה שבטווח זמן מסוים הוא לא יוכל לבצע את קפיצת המדרגה, הוא יימכר על מנת להחזיר על ההשקעה בו. ממש כמו כל מוצר. כזה הוא הענף. גרימלדו הוא יותר מהכל מחדל של ההנהלה, ולא של לוצ’ו. מצד שני, לוקה דין עושה רושם כשדרוג (הגנתית יותר טוב מאלבה האהוב), כך שניחא.
דיברתי על הרבה דברים במסמך הזה, המניפסטו של אוהד כדורגל. כתב ההגנה על אישיות חפה מפשע שהואשמה על לא עוול בכפה. אולי אני מגזים, וכמובן שלכל אחד יש את הפגמים שלו באישיות, אך עוול נעשה גם נעשה ללוצ’ו. לדידי, מדובר באישיות חזקה מאוד, עם מנטליות מרשימה והולמת את המועדון, המסוגלת להתמודד הן עם השחקנים עתירי האגו, הן עם ההנהלה הרקובה והאינטרסנטית והן עם התקשורת מוצצת הדם. בתקופתו המועדון מפגין אחדות ומיקוד כיאה לרמה הנדרשת מהם ולא יכולות להיות טענות באספקט הזה. הוא מעולה בניהול סגל והוא יודע היטב לזהות איפה להשתמש בשחקנים שלו כמו גם לעשות אותם טובים יותר בעמדות הללו (למעט ז’רמי מתייה, האלוהים ישמור..). בנושא הזה, למשל, התחזית שלי היא שראפיניה, שחקן אהוב על לוצ’ו, לא יהיה במועדון בעונת 17/18 מחמת המחסור ברמה. לוצ’ו איננו עקשן ואם הוא רואה שהימור מסוים לא עובד, הוא יודה בטעות (שלא כמו פפ למשל). וככל שהעונה תגיע לסיומה, אפשר להיות בטוחים שהרוטציה של 14 – 16 השחקנים שישחקו תהיינה של אלה שבכושר הטוב ביותר.
ואפילו לא דיברתי על כך שרעיונות הכדורגל של לוצ’ו מצוינים – המהירות של המשחק שלנו, המודעות הטקטית של השחקנים, הפתרונות לבעיות שנוצרו לאחר פפ עם שחקנים קיימים, כל הדרכים שאנחנו תוקפים והמצבים הנייחים. כל אלה, והוא עדיין לא מוערך.
אז מה עוד אפשר לבקש ממנו?
