לקראת אולימפיאקוס

מה שהתחיל כהחמצה (המצב של מסי מול אתלטיקו כשכלום זמן עבר משריקת הפתיחה), המשיך כמעין תסכול שהתקבל כמעט כמובן מאליו בדמות השער של סאול דווקא אחרי שבארסה יכלה לעלות ליתרון, למה מובן מאליו? בשל פגרת הנבחרות הזו שהרגישה כמו נצח (לא, כי האחרות הן ממתק נעים בפה פשוט), הג’ט-לג של כל כך הרבה ליגיונרים, האופוריה הארגנטינאית שנראה כי התישה את מסי והחזרה האיטית להחריד לכושר כיבושים סביר של לואיס סוארס… ומה שהמשיך באופן מתסכל נגמר בסופו של דבר שוב בהחמצה, שאולי דווקא יכולים היינו לצאת מהמטרופוליטנו עם 3 נק’, ממש במפגשנו הראשון שם. 20 הדקות האחרונות הרגישו כמו… ובכן, כמו ה-1-1 בקאמפ נואו מול אתלטיקו אשתקד, משחק אליו הגענו מסופקים מאוד (מהמילה ספק, לא סיפוק) עם היכולת הבינונית שהייתה אז, אבל ככל שהתפתח המשחק הבנו שאתלטיקו במגמת ירידה ואפשר לעשות יותר. גם אתמול אתלטיקו אמנם הראיתה משחק הגנה בסטנדרטים גבוהים כפי שהיא יודעת, אבל לא ראינו משחק של קבוצה גדולה אלא משחק נטול יצירתיות ותשוקה – תסתכלו על פניו של חונאפראן כשממש מעליו עלה סוארס לנגוח את השוויון: הם כבר קיבלו זאת והשלימו כי משום מה, הם לא יכלו לעשות הרבה יותר מלנסות לשמור על היתרון.

סאני דיבר בסיקור של אחרי המשחק על מה שכולנו או רובנו שואלים מהשניה שבה פורסם ההרכב ועד ל… טוב, עד לשניה הזאת (כי זה כל כך לא מובן) – למה גומש ולמה 90 דק’ לגומש, בין אם שיחק או לא שיחק כמעט עד עכשיו. הצורך להוסיף ממד פיזי מול אתלטיקו יותר ממובן, אבל גומש כצפוי לא היה הקלף ש”פתר” את זה ובארסה, כמו שהוכח בערך 625040 פעמים, פחות אפקטיבית ומסוכנת כשמנסים להפוך אותה למשהו שהיא לא. בכלל, יש תחושה קלה של בלאגן, נגיד זאת במילים עדינות, במערך הברסאי ובהרכב העולה כל שבוע (כל כמה ימים האמת), ים של דילמות מובנות שמתרחשות כי יש מאמן חדש שעבורו השחקנים “חדשים”, וחלקם באמת חדשים, מה שמסביר את כמות הרוטציות המטורפת הזאת שגורמת ללוצ’ו להיראות שפוי. איפה עומדים סמדו וסרג’י? איפה עומדים דאולופאו ו-וידאל? איפה עומדים פאוליניו ודניס? איפה עומד סוארס? ואני מתכוון באמת, פיזית, איפה לעזאזל הוא עומד? כי איבדנו אותו קצת העונה.

בשביל זה מגיע המשחק הקרוב, מחזור 3 בליגת האלופות מול אולימפיאקוס שאיננה מגיעה בפורמה טובה ובלי לזלזל מדי, מדובר במשחק הנוח ביותר בבית (קבוצה בדרג הכי נמוך ובקאמפ נואו) ובו אפשר לבחון מספר דברים, לתת מעט מנוחה ולנשום קצת. טפו טפו טפו. מחר במסיבת העיתונאים של ואלוורדה נקבל אולי מושג לגבי מי יקבל מנוחה ביום רביעי, תחשבו אתם האם נכון יהיה לתת לאינייסטה לפתוח.

מה שלומך אולימפיאקוס?


היריבה היוונית זכתה אשתקד באליפות השביעית ברציפות שלה ביוון ולמעשה, מעונת 96-97 אולימפיאקוס זוכה בכל האליפויות למעט 2 מקרים בלבד – עונת 03-04 ועונת 09-10 בהן זכתה פנאתנייקוס.

למרות האליפויות המטורפות הרצופות הללו אשר אחת מהן לפני עונותיים עמדה על הפרש של 30 נק’, העונה שעברה הייתה די כאוטית עבור היוונים עם לא פחות מ-5 חילופי מאמנים מקדם העונה ועד סופה. זה התחיל עם מרקו סילבה שהיה למאמן זמני במשך מספר שבועות, ויקטור סאנצ’ס האקס מנדריל שהיה עוזר מאמן לפני כמה שנים באולימפיאקוס כבר, הפך למאמן ואימן עונה דלה קורוניה, לאחר מכן חזר לאולימפיאקוס ופוטר… אחרי חודשיים בלבד, לאחר שלא הצליח להעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות – תשאלו את שיר צדק של הופעל ב”ש מי כן עלתה במקום היוונים לשלב הבתים (אוי נתתי את התשובה). אותו החליף פאולו בנטו הפורטוגזי המשתקם ששרד יפה ובלי הרבה מאמץ הוביל את היוונים לראשות הטבלה והצלחה מקומית גם בגביע, אבל במרץ פוטר לאחר רצף הפסדים לאא”ק אתונה, פאניוניוס ופאוק סלוניקי, אם כי הסיבה האמיתית היא סכסוכים עם חדר ההלבשה אותו גם תקף באותם הזמנים וביותר מהזדמנות אחת. את העונה סיים טאקיס למוניס, מאמן יווני מנוסה מאוד שכבר אימן ב-2 קדנציות קודמות אצל האדומים וזכה ב-4 אליפויות (עונה שעברה הייתה החמישית). המטרה הייתה ברורה: פשוט אל תעשה כלום, תן לשחקנים לקחת אליפות מספר 3000 וננסה עונה הבאה להגיע לאלופות שוב. היה נראה שהוא יסיים את דרכו כשאת העונה הנוכחית שוב התחיל מאמן אחר ודי אלמוני בשם בסניק חאסי שאימן קודם לכן בלגיה ורשה ופוטר די מהר כעבור חודשיים – גם כאן הבחור לא שרד הרבה וטאקיס למוניס שב למקומו, טכנית קדנציה רביעית כבר.

אולימפיאקוס מנסה לרענן את עצמה כי יש שם משהו שמן הסתם לא עובד. זו לא אותה הקבוצה שב-2010 הגיעה לשמינית הגמר מול בורדו ונתנה הופעה הירואית בה הודחה, ובטח (!) כבר לא אותה אחת שכמעט הרעידה את האדמה בעונת 13-14 כשהגיעה שוב לשמינית הגמר, ניצחה את היונייטד 2-0 בבית והפסד 3-0 כואב הדיח אותה. הסגל לא כולל יותר מדי שמות מוכרים ובכל זאת, תוכלו למצוא שם את אלברטו בוטיה הקאנטרנו, יאגוש ווקוביץ’ הבלם שהגיע מקוניאספור הטורקית, אנדרה מרטינס הקשר הפורטוגזי, החלוץ הברזילאי סבה והחלוץ הניגרי אמניקה, ואולי מהשמות היותר מוכרים שם: מרקו מארין הגרמני, אקס ורדר ברמן שהגיע לצ’לסי עם תקוות גדולות ולאחר כמה עונות השאלה, נמכר ליוונים.

הנה ההרכב המשוער של אולימפיאקוס, כפי ששוחק בעיקר בליגת האלופות: פרוטו; ניקולאו, אנגלס, קורטיס, דיוגו; דז’לאר, אוגדג’יג’ה, רומאו, פארדו; אמניקה, סבה.

עד לפני מספר ימים, אולימפיאקוס הייתה כבר 6 משחקים העונה ללא ניצחון בכל המסגרות: היא פתחה את העונה בצורה חלומית 2 ניצחונות רצופים בליגה ובנוסף שני סיבובי מוקדמות מוצלחים מול פרטיזן בלגראד וריז’קה, אלופת קרואטיה. לאחר מכן, 2 תוצאות תיקו רצופות ו-2 הפסדים רצופים בליגה כשבין לבין גם הספיקה להפסיד פעמיים בשלב הבתים של ליגת האלופות. במשחק הפתיחה בבית מול ספורטינג כבר הייתה בפיגור 3-0 בתום 45 דקות ורק בדקות הסיום צימקה ל-3-2 בלבד (צמד של פארדו). מול יובנטוס בטורינו הפסידה 2-0 למרות שהחזיקה יפה עד הדקה ה-70. המאמץ גם גובה מחיר ובינתיים ביוון, האדומים במקום חמישי ובמרחק 5 נק’ מהפסגה בה נמצאת פאוק.


בשבת יצאה למשחק חוץ אצל פניוניוס והיה זה משחק מטורף שבו המארחים עלו ליתרון כבר בדקה השלישית, אבו סיסה ואנסריפארד בצמד הפכו את התוצאה והגדילו אותה ל-3-1, המקומיים לא ויתרו והשוו ל-3-3 בדקות הסיום, אלא שפנדל של פורטוניס החזיר את הצבע לפנים של אולימפיאקוס שניצחה 4-3 וחזרה לנצח.

האם זה יספיק לאדומים בכדי להגיע לקאמפ נואו ולנסות להוציא משם מים? ובכן, זה לא סוד שזה משחק שבארסה צריכה לנצח, ננסה לא לנחס בכוח אם נשקר ונגיד שזה לא ככה. אבל מדובר בקבוצה עקשנית שלא רוצה הרבה יותר מלא לספוג ולחזור הביתה בשלום. תראו אותי, אומר דברים ברורים מאליהם יותר מבוני גינצבורג. זה מקום וזמן לנצח בו, רצוי עבור ואלוורדה לתפעל טוב את האגפים במשחק פוטנציאלית סגור כמו איך שזה נראה, ולא להוסיף לנו עוד קשרים מיותרים למשוואה.

במפגשי העבר


בהיסטוריה האירופית שלה, בארסה נפגשה עם 4 קבוצות יווניות שונות ועל אף העובדה שאולימפיאקוס כבר הפכה להיות האלופה הנצחית של יוון, אף לא אחת מ-4 הקבוצות הללו זו היא! מחרתיים יהיה המפגש הרשמי הראשון בהיסטוריה בין השתיים, באופן מפתיע.

הקבוצה היוונית הראשונה שפגשנו הייתה פאוק סלוניקי אי שם בשנות ה-70 בסיבוב הראשון של גביע וופ”א (6-2 במצטבר. כן כן).

השניה הייתה אא”ק אתונה בעונת 00-01 בסיבוב הרביעי של גביע וופ”א אותה צלחנו בלי הרבה בעיות (6-0 במצטבר).

השלישית הייתה בעונה האחרונה של בארסה עד היום בגביע וופ”א או במפעל האירופי השני בטיבו, בלי עין הרע, מול פניוניוס. גם כאן בסיבוב השני, בארסה עברה בלי בעיות (5-0 במצטבר).

היריבה היוונית הכי פחות זרה לנו היא כמובן פנאתנייקוס ואותה פגשנו ב-3 מקרים שונים בליגת האלופות: אם איני טועה, רבע גמר ליגת האלופות של 2001-2002 היה המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה קבוצה יוונית כלשהי (אם זה לא שוחזר לאחר מכן), בארסה פגשה בפנא ואף הפסידה ביוון 1-0 במפגש הראשון. בגומלין לעומת זאת, צמד של לוצ’ו ואחד של יודאס ג’וניור (המבינים יבינו) שלחו את היוונים הביתה אבל היי, לפחות הם לא קיבלו גוליאדות על הראש כמו האחרות. אה רגע, אבל אז נזכרים בפעמיים הבאות שתהיינה ממש טיפ טיפה שונות. בשלב הבתים של עונת הדאבל ב-05-06, אחרי תוצאת 0-0 משמימה ביוון, בארסה אירחה את היוונים בקאמפ נואו ופיצחה אותם במאניטה עם אחד של ואן בומל, שלושער של סמו אטו (וגולאסו לדורות למי שזוכר) ושער בכורה נפלא לליאו מסי בן ה-18, נראה אותו תיכף… גם בעונת הדאבל הבאה ב-10-11 פגשנו בפנא, בבית שוב מאניטה נהדרת עם צמד של מסי וגם שם שער קבוצתי פנטסטי שזוכרים עד היום, וייה, פדרו ודני אלבס הוסיפו (בחוץ, צמד של פדרו ואחד של מסי עם 3-0 קליל).

מי יתן ושנצליח להגיע לכמויות השערים שחוו היווניות האחרות עם השנים, אבל בינתיים, סתם למזל, הנה מסי הילד בן ה-18 מול פנאתנייקוס, נובמבר 2005:

תומר

כשאתה צריך את בארסה היא שם בשבילך ואתה מאושר. כשבארסה צריכה אותך, אז אתה צמא לה יותר מלכל דבר אחר. ואתה מאושר.

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו